"אין לי שום סודות כולם יודעים עליי הכל"
"אני לא כותבת להנאתי..."
"לא.. מה פתאום? בטח שזה בסדר.."
"אין לי בעיה עם זה"
"אני בסדר.. באמת..."
"תעזבו אותי, אני רוצה להיות לבד.."
"אני שונאת רק את מי ששונא אותי.."
"לא הבנתי..."
"כי אין לי מה להגיד..."
אני מתחילה לחשוב על כל השקרים שאני אומרת ונדהמת מעצמי ומהחברה. תמיד ידעתי שאני שקרנית טובה, אבל לא האמנתי שהחברה לא יודעת את זה. ערמת השקרים שלי נערמת ואלה רק השקרים הטבעיים שיוצאים לי בקלילות.. אני חושבת על למה לי לספר את השקרים האלה?
ומיד רצות במוחי התשובות: כי אני לא רוצה לתפוס יותר מדי צומת לב
כי אני לא רוצה שאנשים יחשבו שיש לי בעיות
כי אני מפחדת שלא יקבלו אותי אם כן יש לי בעיות
כי אנשים כיום הם ציניים מדי בשביל שאני אומר את האמת
כי זה פשוט מפחיד מדי בשבילי שאנשים יידעו אותי..
התשובות בהחלט דיי טובות, אבל אני מנסה לחשוב איך זה שלא עולים על זה שאני משקרת כל הזמן...
"רגב לא יודעת לשמור סודות.. לא באשמתה פשוט יש לה חוסר טקט שמקשה עלייה את זה" אני שומעת את קולה של חברתי מדברת עליי בגוף שלישי כשאני נמצאת באותו חדר
"נו כן.. אבל את לא יכולה גם לכתוב אפילו אם היית רוצה.. בטח את לא מבינה כלום מהכתב... " אני שומעת שיחה שלי עם חברה אחרת
"מי את? את לא תמימה מדי בשביל לשנוא?" אני נזכרת במשפט המעליב לא מעליב שחברותיי אומרות לי
ואני נזכרת בשפת הגוף שלי בכל פעם שאחד מהמשפטים יוצא לי מהפה, כשאני רוצה לשכנע שאני בסדר אני מחייכת חיוך עייף מרימה את ריסיי ומורידה את גבותיי
כשאני מנסה לשכנע שבאמת לא הבנתי ושאני לא אומרת את זה על מנת להשיג את מטרתי אני מסובבת את הטבעת שלי על האצבע או מזיזה את הטילון שמאל וימין פעם עשיתי את זה מול מראה וראיתי שזה משרה אווירת מצוקה.
כשאני מסתירה את מילותיי במוחי אני מורידה את הסנטר כלפיי מטה ומשאירה את השפתיים צמודות.
'אני באמת שקרנית דיי טובה.. ' אני חושבת לעצמי
'את לא לפעמיים רוצה שאנשים ישמו לב שאת משקרת?' אני שואלת את השאלה ממנה פחדתי כל כך
השאלה הזו נותרה ללא מענה תלויה באוויר,
'את לא יכולה לשקר גם לעצמך..'


















