יש לי רבות מהן, לפחות 20, רובם מ"המסעות" שלי ביישוב
3 מהן בולטת ממש ו 2 אחרות לא בטוח אם הן כתמי לידה או צלקות
[אבל הן מגניבות אחת מהן בצורת בזוקה XD],
אני אוהבת את הצלקות שלי,
אני לא אוהבת עור חלק, זה גם עוד חלק ממני,
אני לא חושבת שממש ממש ממש אסטתי זה יפה, לדעתי קצת הריסות קצת קלקול, קצת שברים, זה יפה.
הצלקת הבולטת שקיבלתי ראשונה, זה צלקת בראש, קבילתי אותה בגיל שנתיים או שלוש,
אני בחיים לא אשכח את היום הזה,
היינו בכינרת והיה שם בית נטוש,
רציתי לעלות על הקומה למעלה
אמא שלי הרשתה לי רק אם אעלה עם אחותי ואח שלי,
נפלתי מהמדרגה השנייה, אז ביקשתי לעלות שוב,
אמא הרשתה לי בבדיוק אותו תנאי רק יותר הדוק,
שוב נפלתי,
הפעם מהמדרגה האחרונה של אותו בית נטוש,
לא בכיתי, לא הבנתי מה קורה.
אמא שלי אומרת שהתעלפתי,
הדבר האחרון שאני זוכרת
זה שאבא שלי הביא לנו ארטיקים,
אבל הארטיק שלי היה מהכוסות פלסטיק האלה שיש בפנים פיצפוצי ארטיק,
אני לא זוכרת איך קוראים לו..
אבל לא יכולתי לאכול אותו כי כל הארטיקים נדבקו אחד לשני.
הצלקת השנייה קיבלתי בגלל בובת כלב:
בת דודה שלי באה אלינו,
אני לא יודעת אם היא גדולה ממני בשנה או שהיא בגילי כי אני כבר לא בקשר איתה
אבל כשהיינו קטנות היינו נפגשות ומשחקות מלא,
היא רצתה שנלך לגן שעשעוים שלי הבית שלי
הסכמתי רק בתנאי שאביא את בובת הכלב שסבתא הביאה לי ביום שבת שעבר.
יצאנו את ההליכה של החמש מטר
אני רצתי אל הנדנדה הטובה, זאתי שלא לייד המגלשה וקרובה לקרוסלה,
בת דודה שלי הלכה לחבית המסתובבת
שמתי את הבובת כלב בין הרגלים שלי
אבל העיניים שלו כל הזמן פנו לכיוון המגלשה, ורציתי שייפנו אל החבית המסתובבת,
שיראו את גילי הבת דודה עושה את הסיבובים המהירים,
בפעם הראשונה שסובבתי אותו הוא שוב פנה,
אז סובבתי אותו שוב,
כך עד הפעם החמישית שהיה לי כבר הרבה תנופה אז הוזזתי עם שתי הידיים
כי הנדנדה כבר תסדר בלעדי.
לא חשבתי על זה עד הסוף ונפלתי על האבנים של הגן שעשועים,
אני בחיים לא אשכח את כתמי הדם שהחתימו את החולצה האדומה לבנה שלי,
כשהסתכלתי במראה ראיתי ילדה עם קוקיות ועיניים כחולות בהוקות מרוב דמעות וכל חולצתה מלאה דם,
זה היה מראה מדהים.
הצלקת השלישית והנוראה מכל קיבלתי לפני שנה
אני עד היום רואה אותה בצורת ברק אבל אף אחד לא רואה את זה חוץ ממני,
נפגשנו ארבע חברות לראות את גמר הישרדות ביחד
לא מצאתי מה ללבוש כי אם זה זכור לי נכון זה היה בתחילת הקיץ,
בסוף מצאתי בסוף הארון של אחותי הקטנה בכלל מכנסיים גבוהיים לבנים מלפני שנתיים [אז הפ היו מלפני שנתיים]
שאני חושבת שהם עד היום גדולים עלי. לבשתי אותם.
התחיל טיפה להחשיך אז דיברתי עם חברה שלי בטלפון
[יש לי פחד מהלילה..]
הלכתי דרך השביל אבנים שמחבר בין הבית ספר לרחובות שנמצאים איזה 600 מטר ממנו..
סופו נגמר בירידת אבנים תלולה,
דיברתי עם חברה שלי ואיבדתי את הריכוז
התגלגלתי בכל הירדת אבנים ולא ידעתי מה לעשות,
ללכת לחברה שלי?
לחפש את כל החלקים של הטלפון?
לחזור הביתה?
בסופו של דבר לקחתי את כל החלקים של הטלפון והלכתי לבית של חברה שלי שהיה מטרים ספורים משם,
יש לי מזל שאמא שלי ואמא שלה חברות כי היא ישר התקשרה לאמא שלי,
אמא שלי חברה גם של הרופאה של כל היישוב
[האמת של רק חצי ממנו, הרופאה השנייה רופאת ילדים (כן יש לנו 2 רופאות בכל היישוב)]
אז היא התקשרה אליה ובאמצע הצביעת שיער של הרופאה היא פתחה לי את המרפאה,
במקום לתפור את הברך שלי, היא הדביקה אותו,
וזה מה שעשה את הצלקת הנוראית הנפוחה והאדומה שעד היום לא ירדה לה נפחיות ולא הגודל,
ואם זה לא מספיק בגלל הצלקת לא הלכתי ליום הראשון של המחנה קיץ, וזה היום הכי כיף במחנה אחרי היום הלפני אחרון!
אני עדיין אוהבת את הצלקות שלי, הן מזכירות לי זמנים טובים עד כמה שזה נשמע משונה
;){kind=link}