בשבוע הראשון לא היה ילד אחד בלי פחית, בשבוע השני שלושת רבע בית ספר קנה פחיות בשבוע השלישי חלק מהתלמידים קנו ובשבוע הרביעי... רק מדי פעם ופה ושם יכולת לראות מישהו עם פחית שתייה.
שגרים ביישוב והדבר היחיד שאפשר להתרגש ממנו זה שיפוץ של גן שעשועים או הקרנה של סרט במעודן נוער שרק לפני שבוע הורידו מהמסך, מכונות פחיות היא שיחת השנה, או לפחות החודש.
עד מהרה התחיל כמובן- הונדליזם, טוב אני לא יודעת אם ניתן לקרוא לזה כך זה לא היה ונדליזם זה היה רמאות, היו ילדים שדחפו את היד אל הפתח והוציאו פחית היו יותר ילדים יותר מתוחכמים ששמו את הלשונית של הפחיות בתוך המכונה ואז היה יוצא פחית מבלי שיצטרכו לשלם והיו עוד כל מיני שיטות מוזרות לרמאות את המכונה..
ואז הגיע התור של הכיתה שלי להיות במשמרות זה"ב, בעיקרון המשמרות זה"ב מעבירים ילדים את הכביש ומפסידים את השעתיים האחרונות, זה אמור להיות רק 10 דקות מהשעה החמישית ו10 דקות מהשעה השישית אבל כולם כבר הפסידו את כל השעה.
אני והקבוצה שלי הלכנו אל המכונת פחיות וראינו שם ילד מכיתה ו'2 הכיתה [שנחשבה של הערסים] עומד לייד המכונת פחיות ודופק עלייה
"מה אתה עושה??" שאל ילד אחד שהיה מיודד איתו
"פעם שעברה שעשיתי את זה יצא מכאן מלא כסף" אמר והמשיך במעשיו
"באמת??" שאל החבר שלו
"תגיד אין לך עכשיו שיעור?" שאלתי בקול שקט ומהסס
"יש לי, אז מה?"
"אההה" השבתי, אני לא רגילה שמבריזים, רק משיעורי אנגלית הברזתי וזה היה רק בכיתה ו' ורק בגלל המורה שאיפשרה את זה- לו היה את המורה הכי טובה בבית ספר לאנגלית ואני כמעט בטוחה שזה לא היה השיעור שהיה לו עכשיו.
"טוב רק עוד שנייה" אמר בקול מתאמץ וסובב משהו "וזהו" מייד יצאו מאות מטבעות אולי אלפי מטבעות, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מטבעות מרוכזים במקום אחד, כולם התחילו לקחת את המטבעות, לא רציתי לצאת חננה אז עשיתי זאת גם, לקחתי אולי 9 מטבעות של 10 שקל וכמה מטבעות של חמש ושקל.
מישהו מהקבוצה אמר שעוד חמש דקות נגמר השיעור השישי ואנחנו צריכים לחזור למעברי חצייה, שהיו בצד השני של המתחם, שמתי את המטבעות בכיס וחיכיתי לילדים העומדים לבוא.. הרגשתי אשמה ולא מרוכזת אך בכל זאת הראיתי את השמחת חיים הרגילה שלי.
השעה שישית נגמרה והלכנו להחזיר את הציוד, אף אחד לא דיבר על המקרה עם המטבעות, הם דיברו על איזה פרק מהישרדות או משהו.. משהו שאין לי מה להוסיף לו זה בטוח. לא הבנתי איך הם עוברים על זה בסדר היום, חברה שלי שאלה אם אני רוצה טרמפ ממנה, עניתי לה שלא, הבית שלי נמצא 5 דקות הליכה מהבית ספר [היסודי החטיבה זה חצי שעה] אז אין סיבה שאני אצטרך טרמפ.
הגעתי הביתה, לשמחתי גיליתי שאני לבד בבית, אני לא ילדת מפתח בדרך כלל ואני גם לא משתוקקת להיות, אבל זה היה צירוף מקרים מעולה.
לקחתי את הקופה של קרן קיימת לישראל התלויה במטבח מתחת לתמונה של הרצל ושלשלתי לשם את כל המטבעות בידיעה שבקרוב הם יחלקו לעניים בירושלים שעומדים על יד הכותל.
בשבוע הראשון לא היה ילד אחד בלי פחית, בשבוע השני שלושת רבע בית ספר קנה פחיות בשבוע השלישי חלק מהתלמידים קנו ובשבוע הרביעי... רק מדי פעם ופה ושם יכולת לראות מישהו עם פחית שתייה.
שגרים ביישוב והדבר היחיד שאפשר להתרגש ממנו זה שיפוץ של גן שעשועים או הקרנה של סרט במעודן נוער שרק לפני שבוע הורידו מהמסך, מכונות פחיות היא שיחת השנה, או לפחות החודש.
עד מהרה התחיל כמובן- הונדליזם, טוב אני לא יודעת אם ניתן לקרוא לזה כך זה לא היה ונדליזם זה היה רמאות, היו ילדים שדחפו את היד אל הפתח והוציאו פחית היו יותר ילדים יותר מתוחכמים ששמו את הלשונית של הפחיות בתוך המכונה ואז היה יוצא פחית מבלי שיצטרכו לשלם והיו עוד כל מיני שיטות מוזרות לרמאות את המכונה..
ואז הגיע התור של הכיתה שלי להיות במשמרות זה"ב, בעיקרון המשמרות זה"ב מעבירים ילדים את הכביש ומפסידים את השעתיים האחרונות, זה אמור להיות רק 10 דקות מהשעה החמישית ו10 דקות מהשעה השישית אבל כולם כבר הפסידו את כל השעה.
אני והקבוצה שלי הלכנו אל המכונת פחיות וראינו שם ילד מכיתה ו'2 הכיתה [שנחשבה של הערסים] עומד לייד המכונת פחיות ודופק עלייה
"מה אתה עושה??" שאל ילד אחד שהיה מיודד איתו
"פעם שעברה שעשיתי את זה יצא מכאן מלא כסף" אמר והמשיך במעשיו
"באמת??" שאל החבר שלו
"תגיד אין לך עכשיו שיעור?" שאלתי בקול שקט ומהסס
"יש לי, אז מה?"
"אההה" השבתי, אני לא רגילה שמבריזים, רק משיעורי אנגלית הברזתי וזה היה רק בכיתה ו' ורק בגלל המורה שאיפשרה את זה- לו היה את המורה הכי טובה בבית ספר לאנגלית ואני כמעט בטוחה שזה לא היה השיעור שהיה לו עכשיו.
"טוב רק עוד שנייה" אמר בקול מתאמץ וסובב משהו "וזהו" מייד יצאו מאות מטבעות אולי אלפי מטבעות, בחיים שלי לא ראיתי כל כך הרבה מטבעות מרוכזים במקום אחד, כולם התחילו לקחת את המטבעות, לא רציתי לצאת חננה אז עשיתי זאת גם, לקחתי אולי 9 מטבעות של 10 שקל וכמה מטבעות של חמש ושקל.
מישהו מהקבוצה אמר שעוד חמש דקות נגמר השיעור השישי ואנחנו צריכים לחזור למעברי חצייה, שהיו בצד השני של המתחם, שמתי את המטבעות בכיס וחיכיתי לילדים העומדים לבוא.. הרגשתי אשמה ולא מרוכזת אך בכל זאת הראיתי את השמחת חיים הרגילה שלי.
השעה שישית נגמרה והלכנו להחזיר את הציוד, אף אחד לא דיבר על המקרה עם המטבעות, הם דיברו על איזה פרק מהישרדות או משהו.. משהו שאין לי מה להוסיף לו זה בטוח. לא הבנתי איך הם עוברים על זה בסדר היום, חברה שלי שאלה אם אני רוצה טרמפ ממנה, עניתי לה שלא, הבית שלי נמצא 5 דקות הליכה מהבית ספר [היסודי החטיבה זה חצי שעה] אז אין סיבה שאני אצטרך טרמפ.
הגעתי הביתה, לשמחתי גיליתי שאני לבד בבית, אני לא ילדת מפתח בדרך כלל ואני גם לא משתוקקת להיות, אבל זה היה צירוף מקרים מעולה.
לקחתי את הקופה של קרן קיימת לישראל התלויה במטבח מתחת לתמונה של הרצל ושלשלתי לשם את כל המטבעות בידיעה שבקרוב הם יחלקו לעניים בירושלים שעומדים על יד הכותל.