אז ככה:
באמצע שיעור תנך, השיעור שבכיתה ז'-ח' כולם פחדו ממנו אני נחשבתי אמיצה כי העזתי לצייר במחברת, נשמע אס אמ אס מהתיק שלי, המורה בדיוק עבר לבדוק את העבודות כיתה היא הייתה ממש לידי וידעה שהצלצול בקע מהטלפון שלי, משום מה היא התעלמה, הוחמאתי, לילד אחר היא הייתה קוראת להורים שלו לשיחה.
נגמר השיעור ובדקתי ממי היה האס אמ אס, זה היה מאמא שלי, "היום אחרי בית ספר תחכי בתחנה נוסעים ישר לכפ"ס" כפ"ס זה ראשי תיבות של העיר שלידנו, לא שאלתי שאלות, הכנסתי את הדברים ללוקר וירדתי לתחנה אוטובוס שליד האמפי.
אמא חיכתה לי שם עם בגדים אחרים מספרת לי את סדר היום
"אני צריכה לצלם כמה תמונות לספר של ה******ים לאיפה שהוא גדל, איפה הוא שיחק וכל זה.. אז חשבתי שתבואי איתי, את יכולה לעשות הליכות ארוכות כן?" היא שאלה אותי
"אמא אני הולכת כל יום פעמיים שתיים וחצי קילומטרים, אני אסתדר.. במיוחד אם זה בעיר ובלי העליות האלה..." אמרתי לה
הגענו לכפ"ס מהר יחסית, לא היו פקקים בדרך, אמא הובילה אותי לרחוב שלא הכרתי, טוב אני מכירה רק את הרחבות הראשיים ואת הרחוב של גלידה פינגווין, אני לא באמת מתמצאת במקום... אמא צלמה כמה תמונות והלכנו משם אל הגן הציבורי שליד, המקום בו מי שאמא שלי כותבת עליו את הספר התנשק לראשונה
"אמא, את זוכרת את מלחמת יום כיפור מה קרה עם סבא וכל זה?" שאלתי כשהיינו מתחת לעץ התאנים, המקום שכשהייתי קטנה תמיד הייתי הולכת עם סבא כשבאתי לישון אצלם.
"בטח שאני זוכרת, קצת קשה לשכוח דבר שכזה.."
"אז איך זה היה?" שאלתי
"טוב הייתי אז בת 6 או 5, קצת יותר קטנה מאיילת, אני סבא וארונה תמיד היינו הולכים ליער, איפה שהיום קניון ג'י, אני זוכרת שלקחתי כל שנה מימייה אדומה שסבא הביא לי מחו"ל, אני חושבת שיש לי אותה עד היום איפשהו..." אמא באה לסטות מהנושא, אני כבר רגילה קצת קשה לנהל שיחה ששני הצדדים בעלי ADD
"אמא את סוטת מהנושא, מה קרה באותה שנה??" שאלתי אותה חסרת סבלנות
אמא צילמה כמה תמונות של ספסלים ריקים מאדם והמשיכה
"בואי פונים לפה, בקיצור, באותה שנה סבא היה חולה ולא הלכנו אל היער הזה, ולא היינו משפחה דתייה, היינו אוכלים ושותים ולפעמים אפילו בודקים את הרדיו אם הוא עובד" אמרה אמא בלי שהבנתי מה הקשר והצביעה על מסעדה חדשה שנפתחה
"פה אוכלים?" שאלתי אותה מופתעת מהבחירה, אמא שלי לא טיפוס של המבורגרים ומסעדה שקוראים לה "בורגרים", אין הרבה אפשריות למה שיש שם..
"כן כן" אמרה ונכנסנו למסעדה
לאחר שלקחו מאיתנו את ההזמנה התיישבנו באחד מהשולחנות
"טוב אז איפה הייתי?" שאלה אמא
"בדקתם אם הרדיו עובד.." הזכרתי לה
"אהה נכון, בדקנו אם הרדיו עובד ובמקרה באותו זמן הוא עבד, סבא צעק אליי להחזיר את התחנה לאחור בשביל לשמוע מה שהם אומרים, הם סיפרו על המלחמה, סבא בלי לחשוב פעמים רץ לחדר החליף למדים, אני זוכרת שסבתא צעקה אליו שאין סיכוי שהוא הולך ככה, עם חום גבוה כזה, אבל הוא הלך בכל זאת, אנחנו היינו הבית היחיד בכל השכונה שהייתה לו מכונית צבאית, סבא רץ אל המכונית, אני זוכרת איך דאגתי."
אמרה אמא ברצף כשפתאום שמתי לב שהיא בוהה במצלמה
"אמא יש סיבה שאת מסתכלת על המצלמה?" שאלתי אותה
"כן אני לא מוצאת את העדשה של המצלמה." אמרה בדאגה,
"איפה היא יכולה להיות?"
"אולי בספסלים הישנים, אני אלך לבדוק, את תשארי בנתיים פה תחכי שתגיע ההזמנה ותשמרי על המצלמה" אמרה אמא
"אוקיי.." אמרתי לה עדיין בתוך מלחמת יום כיפור ראיתי
שאמא לא חוזרת אחרי כמה דקות והתחלתי להתעסק עם הנרתיק של המצלמה, הרגשתי משהו עגול וגלילי בתוך הנרתיק, זו הייתה העדשה, חיפשתי את הטלפון שלי ובדיוק נגמרה לו הסוללה אז חיכיתי לאמא
"אני לא מצאתי את זה" היא אמרה והתיישבה על הספה שליד השולחן
"כן אני מצאתי אותה" אמרתי מראה לה את העדשה
"וואי תודה נועה איך דאגתי" אמא התחילה להעריף עליי מחמאות
"כן נו אמא אבל לא סיימת את הסיפור..." אמרתי בחוסר סבלנות
" בסופו של דבר סבא הלך לכמה זמן, ובסוף הוא חזר, רק שנה אחר כך הבנתי לאן הוא הלך, להציל את המדינה." אמרה אמא
אוקיי אז זה מה שיום כיפור בשבילי, סבא למרות שהוא היה חולה, למרות שהיה לו חום גבוה, שכל בנאדם אחר כבר היה מוותר ולא הולך, הוא הלך בכל מקרה, כנגד כל הסיכויים להציל את המדינה שבה אני גרה, ובסוף הוא חזר, שלא כמו אלפים אחרים.
בסיפור הזה גם יש לקח, אבל התעוררתי היום ב6 והדבר היחיד שמחזיק אותי זה קפרונפלקס שזה קורנפלקס עם קפה במקום חלב אז אני מצטערת אבל תצטרכו לנסח את זה לבד...
אוקי, אממ עכשיו שקראתי שוב את הכותרת זה נשמע כאילו היה מכות ביום כיפור, אבל אנחנו יישוב של ילדים טובים, כולם צמים ביום כיפור-אף אחד לא שיכור, אין מכות [; אז תנמיכו ציפיות
אז ככה:
באמצע שיעור תנך, השיעור שבכיתה ז'-ח' כולם פחדו ממנו אני נחשבתי אמיצה כי העזתי לצייר במחברת, נשמע אס אמ אס מהתיק שלי, המורה בדיוק עבר לבדוק את העבודות כיתה היא הייתה ממש לידי וידעה שהצלצול בקע מהטלפון שלי, משום מה היא התעלמה, הוחמאתי, לילד אחר היא הייתה קוראת להורים שלו לשיחה.
נגמר השיעור ובדקתי ממי היה האס אמ אס, זה היה מאמא שלי, "היום אחרי בית ספר תחכי בתחנה נוסעים ישר לכפ"ס" כפ"ס זה ראשי תיבות של העיר שלידנו, לא שאלתי שאלות, הכנסתי את הדברים ללוקר וירדתי לתחנה אוטובוס שליד האמפי.
אמא חיכתה לי שם עם בגדים אחרים מספרת לי את סדר היום
"אני צריכה לצלם כמה תמונות לספר של ה******ים לאיפה שהוא גדל, איפה הוא שיחק וכל זה.. אז חשבתי שתבואי איתי, את יכולה לעשות הליכות ארוכות כן?" היא שאלה אותי
"אמא אני הולכת כל יום פעמיים שתיים וחצי קילומטרים, אני אסתדר.. במיוחד אם זה בעיר ובלי העליות האלה..." אמרתי לה
הגענו לכפ"ס מהר יחסית, לא היו פקקים בדרך, אמא הובילה אותי לרחוב שלא הכרתי, טוב אני מכירה רק את הרחבות הראשיים ואת הרחוב של גלידה פינגווין, אני לא באמת מתמצאת במקום... אמא צלמה כמה תמונות והלכנו משם אל הגן הציבורי שליד, המקום בו מי שאמא שלי כותבת עליו את הספר התנשק לראשונה
"אמא, את זוכרת את מלחמת יום כיפור מה קרה עם סבא וכל זה?" שאלתי כשהיינו מתחת לעץ התאנים, המקום שכשהייתי קטנה תמיד הייתי הולכת עם סבא כשבאתי לישון אצלם.
"בטח שאני זוכרת, קצת קשה לשכוח דבר שכזה.."
"אז איך זה היה?" שאלתי
"טוב הייתי אז בת 6 או 5, קצת יותר קטנה מאיילת, אני סבא וארונה תמיד היינו הולכים ליער, איפה שהיום קניון ג'י, אני זוכרת שלקחתי כל שנה מימייה אדומה שסבא הביא לי מחו"ל, אני חושבת שיש לי אותה עד היום איפשהו..." אמא באה לסטות מהנושא, אני כבר רגילה קצת קשה לנהל שיחה ששני הצדדים בעלי ADD
"אמא את סוטת מהנושא, מה קרה באותה שנה??" שאלתי אותה חסרת סבלנות
אמא צילמה כמה תמונות של ספסלים ריקים מאדם והמשיכה
"בואי פונים לפה, בקיצור, באותה שנה סבא היה חולה ולא הלכנו אל היער הזה, ולא היינו משפחה דתייה, היינו אוכלים ושותים ולפעמים אפילו בודקים את הרדיו אם הוא עובד" אמרה אמא בלי שהבנתי מה הקשר והצביעה על מסעדה חדשה שנפתחה
"פה אוכלים?" שאלתי אותה מופתעת מהבחירה, אמא שלי לא טיפוס של המבורגרים ומסעדה שקוראים לה "בורגרים", אין הרבה אפשריות למה שיש שם..
"כן כן" אמרה ונכנסנו למסעדה
לאחר שלקחו מאיתנו את ההזמנה התיישבנו באחד מהשולחנות
"טוב אז איפה הייתי?" שאלה אמא
"בדקתם אם הרדיו עובד.." הזכרתי לה
"אהה נכון, בדקנו אם הרדיו עובד ובמקרה באותו זמן הוא עבד, סבא צעק אליי להחזיר את התחנה לאחור בשביל לשמוע מה שהם אומרים, הם סיפרו על המלחמה, סבא בלי לחשוב פעמים רץ לחדר החליף למדים, אני זוכרת שסבתא צעקה אליו שאין סיכוי שהוא הולך ככה, עם חום גבוה כזה, אבל הוא הלך בכל זאת, אנחנו היינו הבית היחיד בכל השכונה שהייתה לו מכונית צבאית, סבא רץ אל המכונית, אני זוכרת איך דאגתי."
אמרה אמא ברצף כשפתאום שמתי לב שהיא בוהה במצלמה
"אמא יש סיבה שאת מסתכלת על המצלמה?" שאלתי אותה
"כן אני לא מוצאת את העדשה של המצלמה." אמרה בדאגה,
"איפה היא יכולה להיות?"
"אולי בספסלים הישנים, אני אלך לבדוק, את תשארי בנתיים פה תחכי שתגיע ההזמנה ותשמרי על המצלמה" אמרה אמא
"אוקיי.." אמרתי לה עדיין בתוך מלחמת יום כיפור ראיתי
שאמא לא חוזרת אחרי כמה דקות והתחלתי להתעסק עם הנרתיק של המצלמה, הרגשתי משהו עגול וגלילי בתוך הנרתיק, זו הייתה העדשה, חיפשתי את הטלפון שלי ובדיוק נגמרה לו הסוללה אז חיכיתי לאמא
"אני לא מצאתי את זה" היא אמרה והתיישבה על הספה שליד השולחן
"כן אני מצאתי אותה" אמרתי מראה לה את העדשה
"וואי תודה נועה איך דאגתי" אמא התחילה להעריף עליי מחמאות
"כן נו אמא אבל לא סיימת את הסיפור..." אמרתי בחוסר סבלנות
" בסופו של דבר סבא הלך לכמה זמן, ובסוף הוא חזר, רק שנה אחר כך הבנתי לאן הוא הלך, להציל את המדינה." אמרה אמא
אוקיי אז זה מה שיום כיפור בשבילי, סבא למרות שהוא היה חולה, למרות שהיה לו חום גבוה, שכל בנאדם אחר כבר היה מוותר ולא הולך, הוא הלך בכל מקרה, כנגד כל הסיכויים להציל את המדינה שבה אני גרה, ובסוף הוא חזר, שלא כמו אלפים אחרים.
בסיפור הזה גם יש לקח, אבל התעוררתי היום ב6 והדבר היחיד שמחזיק אותי זה קפרונפלקס שזה קורנפלקס עם קפה במקום חלב אז אני מצטערת אבל תצטרכו לנסח את זה לבד...