את עמית הכרתי בתחילת כיתה ז'
שתינו תמיד היינו מגיעות מוקדם, אז כטבע האדם התחברנו.
היא הייתה ילדה מסכנה.
היא כל הזמן המציאה לי שקרים, ואני כיאה לתמימות שלי האמנתי לה.
אני לא כועסת עליה, אני מצליחה להבין למה היא ממציאה שקרים.
בכל פעם שהיינו מתחבקות, הייתי מריחה ריח מוזר שלא זיהיתי.
בדיעבד הבנתי שזה ריח של סיגריות.
עמית תמיד הייתה הולכת עם מחשוף.
לשתינו היה את הציצים הכי גדולים בשכבה
[ולא לא השוותי השוו בשבילי 0___0]
אבל אני הייתי מתביישת בזה,
תמיד היו אומרים לי,
"תתרחקי ממנה"
"את יודעת עם מי היא מסתובבת? היא לא מתאימה לך!"
"עמית? סתם זונה!"
היו אומרים לי עליה הרבה שמועות, וזה היה הפעם הראשונה שלא האמנתי לשמועות האלה
ששוב בדיעבד הסתבר לי שקצת פחות מחצי מהם נכונות.
עמית הייתה הנוף הטבעי בשירותים,
גם בשיעורים וגם בהפסקות,
בהפסקות כמעט ולא הייתי איתה
אבל בבקרים דיברנו שיחות נפש,
מדי פעם היא הייתה אומרת לי דברים שהיא ביקשה ממני לא לספר,
אז אני לא אספר באמת
רק שתבינו המשפט התחיל ב "אבא שלי אסר עליי...." ונגמר ב "אם אני לא אביא לו _____ ___ שקל"
הרבה פעמים הייתי מנסה לעזור לה בדרכי האלגנטית
בלי להעליב אותה
"אבל אני לא יכולה לקחת ממך כסף" היא הייתה אומרת לי בכל פעם "
את תיקחי, תפטרי מהעונש ותחזרי לי כשהיה לך,"
אני לא יודעת אם לזה באמת נועד הכסף אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה.
אני לא יודעת מה מצאתי באותה ילדה,
אני והיא זה ההפך הגמור באופי
והיא עשתה את כל ההתנהגיות שאני נרתעת מהן,
איכשהו הצלחתי להמשיך להתחבר אליה גם בכיתה ח'
שכבר לא הייתי צריכה להגיע מוקדם והיה לי עם מי להיות בבוקר.
היא תמיד הייתה מסתובבת עם סווטצ'רים פתוחים
[כדי שיראו את המחשוף שהלך והתרחב]
גם בימים שהיו בין הקיץ לחורף,
בקיץ היא הייתה מסתובבת עם צמידים,
אני לעולם לא הבנתי למה,
אבל לא חשדתי, לא יחסתי לזה מחשבה מרובה,
הפעם האחרונה שדיברתי איתה
לפני שהיא עזבה את בית ספר עקב שמועות,
הייתה שאני והיא הישונו מי יותר לבנה
שתינו ממש בהירות
[היא ניצחה! עוד יש לי סיכוי להשתזף D: ]
היא בלי כוונה הרימה את השרוול הלא נכון
ונגלה לפני עשרות שריטות
"זה החתול שלי" היא אמרה
אבל ידעתי שזה לא נכון,
בכל פעם שהיינו יוצאות משטח בית ספר בשביל לקנות משהו בסופר היא הייתה סולדת מחתולים,
מאז התרחקתי לא התרחקתי ממנה,
אני בסך הכל בן אדם שמפחד מהדברים האלה,
והיא הייתה הבנאדם הראשון שהכרתי שהיה ככה.
עמית,
את עמית הכרתי בתחילת כיתה ז'
שתינו תמיד היינו מגיעות מוקדם, אז כטבע האדם התחברנו.
היא הייתה ילדה מסכנה.
היא כל הזמן המציאה לי שקרים, ואני כיאה לתמימות שלי האמנתי לה.
אני לא כועסת עליה, אני מצליחה להבין למה היא ממציאה שקרים.
בכל פעם שהיינו מתחבקות, הייתי מריחה ריח מוזר שלא זיהיתי.
בדיעבד הבנתי שזה ריח של סיגריות.
עמית תמיד הייתה הולכת עם מחשוף.
לשתינו היה את הציצים הכי גדולים בשכבה
[ולא לא השוותי השוו בשבילי 0___0]
אבל אני הייתי מתביישת בזה,
תמיד היו אומרים לי,
"תתרחקי ממנה"
"את יודעת עם מי היא מסתובבת? היא לא מתאימה לך!"
"עמית? סתם זונה!"
היו אומרים לי עליה הרבה שמועות, וזה היה הפעם הראשונה שלא האמנתי לשמועות האלה
ששוב בדיעבד הסתבר לי שקצת פחות מחצי מהם נכונות.
עמית הייתה הנוף הטבעי בשירותים,
גם בשיעורים וגם בהפסקות,
בהפסקות כמעט ולא הייתי איתה
אבל בבקרים דיברנו שיחות נפש,
מדי פעם היא הייתה אומרת לי דברים שהיא ביקשה ממני לא לספר,
אז אני לא אספר באמת
רק שתבינו המשפט התחיל ב "אבא שלי אסר עליי...." ונגמר ב "אם אני לא אביא לו _____ ___ שקל"
הרבה פעמים הייתי מנסה לעזור לה בדרכי האלגנטית
בלי להעליב אותה
"אבל אני לא יכולה לקחת ממך כסף" היא הייתה אומרת לי בכל פעם "
את תיקחי, תפטרי מהעונש ותחזרי לי כשהיה לך,"
אני לא יודעת אם לזה באמת נועד הכסף אבל אני מעדיפה לא לחשוב על זה.
אני לא יודעת מה מצאתי באותה ילדה,
אני והיא זה ההפך הגמור באופי
והיא עשתה את כל ההתנהגיות שאני נרתעת מהן,
איכשהו הצלחתי להמשיך להתחבר אליה גם בכיתה ח'
שכבר לא הייתי צריכה להגיע מוקדם והיה לי עם מי להיות בבוקר.
היא תמיד הייתה מסתובבת עם סווטצ'רים פתוחים
[כדי שיראו את המחשוף שהלך והתרחב]
גם בימים שהיו בין הקיץ לחורף,
בקיץ היא הייתה מסתובבת עם צמידים,
אני לעולם לא הבנתי למה,
אבל לא חשדתי, לא יחסתי לזה מחשבה מרובה,
הפעם האחרונה שדיברתי איתה
לפני שהיא עזבה את בית ספר עקב שמועות,
הייתה שאני והיא הישונו מי יותר לבנה
שתינו ממש בהירות
[היא ניצחה! עוד יש לי סיכוי להשתזף D: ]
היא בלי כוונה הרימה את השרוול הלא נכון
ונגלה לפני עשרות שריטות
"זה החתול שלי" היא אמרה
אבל ידעתי שזה לא נכון,
בכל פעם שהיינו יוצאות משטח בית ספר בשביל לקנות משהו בסופר היא הייתה סולדת מחתולים,
מאז התרחקתי לא התרחקתי ממנה,
אני בסך הכל בן אדם שמפחד מהדברים האלה,
והיא הייתה הבנאדם הראשון שהכרתי שהיה ככה.