היינו ממש דומות ממש ובמקומות שלא היינו דומות השלמנו אחת את השנייה, אני שמתי פס על הלימודים, שיעורים הייתי מכינה בבוקר ובהפסקות, והיא הייתה מכינה שיעורי בית שבוע לפני שצריך אותם.. ישבנו תמיד ליד החדר מורים והיא הייתה מסתכלת עליי בשוק .
"את כמעט בתוך החדר של המורים" היא הייתה אומרת לי "איך את לא מפחדת שייתפסו אותך בלי שיעורים?!" "מ**** זה בסדר. כל עוד אני מכינה לא אמור לשנות להם מתי, את צריכה ללמוד להירגע"
הייתי צוחקת על בעיית החרדה שלה והיא הייתה מבליגה על ההקנטות שלי בדיוק כמו שאני מבליגה על ההקנטות שלה.
היינו בילתי נפרדות, כשחיפשו אותי שאלו אותה, כשחיפשו אותה שאלו אותי, כל יום היינו הולכות אחרי בית ספר אליה
[טוב מה לעשות שהבית שלי עשרים וחמש דקות בהליכה מהירה ושלה 5 דקות בזחילה?],
הגעתי ליחס כזה טוב עם המשפחה שלה כשגם אחרי שרבנו אמא שלה הייתה ממשיכה להגיד לי שלום אם היינו נפגשות
[בסופר או אם היא נותנת לי לעבור במעבר חציה]
אח שלה היה אומר לי שלום בשיעורי ספורט כשהיינו נפגשים
[לפעמים השיעורי ספורט של היסודי מתנגשים עם השיעורי ספורט של החטיבה ויוצא שאנחנו נפגשים באולם ספורט שבמתנ"ס...]
ואחותה הייתה עושה לי שלום עם היד.
היינו חברות הכי טובות, אני באמת מאחלת לכל בנאדם שיהיה לו כזו תחושה עם חברה.
עד כאן הכל טוב ויפה, וזה באמת היה ככה, עד הטיול שנתי.
גם אני וגם היא לא יכולות להגיד בדיוק למה זה קרה, לשתינו יש את הכבוד המינימלי לא להאשים את השניה, זה באמת לא היה באשמתה, אבל גם לא באשמתי.
אני התחלתי טיפה לעשות לה דווקא את הדברים שהיא שנאה, והיו הרבה כאלה בגלל החרדות המרובות שהיו לה [חרדת נטישה פרפקטסיוניצטיות פחד מהמעמד הגבוה (מורים מנהלות וכד') ועוד כל מיני חרדות שהתגלו בהמשך..]
והיא.. טוב היא אפילו כשלא עשיתי דברים שהיא שונאת התעצבנה עליי, אני באמת לא מאשימה אותה אני מבינה למה, אבל אני שמחה שהתפרקנו, אף על פי הגעגועים שלי אליה.
וככה התפוררנו לנו.. עם סוג של "הסכם" ביני לבינה.. אף אחת לא נלחמה על החברות.
אני שאלתי אותה פעם אחת בסנוביות מובהקת אם היא רוצה שנדבר על זה גם בלי שנשלים והיא אמרה לא, כל מי שמכיר אותי במציאות יידע שאני מצליחה לצאת מהמצבים האלה בלי לצאת מושפלת, בלי לצאת מבוישת ובלי שהפגמים שלי יתגלו.
אז מה פשר הכותרת ולמה אני פתאום כותבת על זה פתאום?.
אז זהו שהתחילו הבזקי ידידות:
התחלנו טיפה לדבר לפני שיצאנו לחופש ופישרתי בינה לבין החברה הכי טובה החדשה שלה, שהיא במקרה גם חברה טובה שלי.
בתחילת השבוע השאלתי לה את המחברת מתמטיקה הריקה שיש לי,
יום אחרי ישבנו ביחד
[עם עוד שתי בנות]
ודיברנו בהפסקה.
בשיעור ספורט במקרה יצא שאנחנו ביחד במבחן של הריקוד, יש לנו אותן חברות אז זה אני היא ועוד שתים או שלוש חברות שלי.
היום בשיעור ספורט מהקבוצה רק אני היא ועוד חברה הגענו לבית ספר מהקבוצה של הריקוד, אז היינו ביחד במזרן [אנחנו לומדות עכשיו התעמלות קרקע]
וכל הזמן עודדתי אותה והיא אותי, בסוף השיעור עשינו הורדת ידיים
[התערבנו מי יותר חזקה.. היא כל הזמן תפסה בשולחן עד שהיא וויתרה הרמאית הזאת (; ]
בסוף היום הסתבר שאנחנו נהיה ביחד תורניות בית ספר, שתורנות בית ספר זה משהו שהבית ספר שלנו המציא כל יום זוג אחד מפסיד יום מהבית ספר בשביל לעזור למזכירות ולאב בית.. קיצר לבוא לבית ספר ולהיכנס רק למתמטיקה לשון ואנגלית...
לשתינו לא הייתה בעיה עם זה, קבענו שאם אני נכנסת לקחת חיסורים למורה לספורט אז אני נכנסת גם לעבדו ולשלי המורים לערבית..
אני באמת התגעגעתי אליה, אני באמת אוהבת אותה ואני יודעת שגם היא אותי, אבל אני מפחדת שזה לא באמת או יותר גרוע, שזה ייקרה שוב.
;){kind=link}