אני לא זוכרת אפילו לא מקום אחד שהלכתי עם האחים שלי ולא אמרו
"וואוו אתם ממש לא דומים!!"
זה תמיד היה בשבלים הבאים
כשזה היה עם אחותי הגדולה:
שלב א' "מי החברה שלך?"
"לא זו לא חברה שלי זה אחותי"
שלב ב' "מה?! אין מצב לא זה לא הגיוני, אתם אחיות? נו דיי עכשיו בלי לעבוד עליי, נו מה אתם באמת אחיות?!"
שלב ג' "רגע סתובבו שנייה ועכשיו תסתכלו עליי שוב, וואלה באמת יש בינכן דמיון מסוים , קצת באיזשהו מקום, טיפה בפה וזהו"
כשזה עם אח שלי:
שלב א' "מי זה האיש הזה? מה הוא רוצה ממך?"
"תירגע זה אח שלי "
שלב ב' "זה אח שלך?! אבל אייך אתם לא דומים בכלום!! אין מצב שאתם אחים את סתם עובדת עליי"
שלב ג' "טוב אם את אומרת שזה אח שלך אני אצטרך להאמין לך.."
כשזה עם אחותי הקטנה:
שלב א' "תגידי איך יצא שאת כמעט לבקנית והיא כזו תימנייה?"
"אממ פיגמנטים גרועים אני חושבת"
וזה רק עם האחים שלי, ההורים שלי לא דומים לי בכלל,
אבא שלי הוא גדול ושחור שאם הוא יהיה בין המון ערבים ויגידו לכל בנאדם רגיל להגיד מי הלא ערבי, הוא ייבחר קודם באחמינג'ד ורק אז בסופו של דבר באבא שלי ...
אמא שלי היא אולי לא דומה לערבייה אבל היא גם לא דומה לי.
אם יגידו לי שאני מאומצת אני לא אופתע,
דבר ראשון אני לא דומה להם בכלום, קצת באופי של אבא שלי וקצת באופי של אמא וממש טיפה [לצערי] לאופי של סבתא.
ודבר שני, יש כל כך הרבה בדיחות משפחתיות על זה שאני כבר התחלתי טיפה להאמין שאני באמת כזו.
אולי אני לא אופתע אבל אני אתכזב,
המשפחה שלי היא מעולה, אני לא חושבת שאפשר לבקש משפחה יותר טובה,
עם אמא שלי אני יכולה לדבר על הכל ובאמת על הכל, מהיפופטם דמיוני במקלחת [אל תשאלו..] עד למתי היא מרשה לי להיפרד מבתוליי.
עם האחים שלי אני גם יכולה לדבר על הכל,
אבל כל אחד על נושא שונה,
אני לא אבקש מאחותי הגדולה ספר
אני לא אבקש מאחותי הקטנה עצות עם בנים
ואני לא אבקש מאחי הגדול להלביש לה את המיקמק [סתמו אתם לא מבינים איזה מבחר בגדים יש!]
ועם אבא שלי.. זה גם ככה, פשוט אין לנו נושאי שיחה אם אנחנו רק שנינו לבד...
ועדיין בכל פעם שאני שואלת את ההורים שלי
"אמא /אבא אני מאומצת?"
הם עונים
"כן לקחנו אותך מהפח זבל שבצופים."
ואז אני מבינה שזה הדרך שלהם להגיד כמו אנשים נורמאלים
"חס ושלום מאיפה זה בא לך?"
;){kind=link}