עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מייל
danialog14@gmail.com
חברים
שאריות של החייםBlackChamomileתיאוfrikit so what??אד;-)TigerLily
lidanThese HeavencosmicBFFעוד מוזרה בעולםMeshigamer girl
ThelseאפרתomerEmo LifeGhost Dog
נושאים
לא צריך לוותר
בשביל להתבגר- את לא צריכה לוותר על הילדות
בשביל שיקשיבו לך- את לא צריכה לוותר על הקול השקט
בשביל לבכות- את לא צריכה לוותר על הצחוק
בשביל לכעוס- את לא צריכה לוותר על השמחה
בשביל להגיד 'לא'- את לא צריכה לוותר על ה'כן'
בשביל לדעת- את לא צריכה לוותר על החוסר ידע

בשביל להיות את- את לא צריכה לוותר עצמך

my place

23/09/2013 22:23
דניאל
בין 30 בתים, קרוב להתחלה ורחוק מהסוף עומד בית צהוב וגדול שמזכיר קצת טירה בגודלו, יש ארבע חלונות, שניים למעלה ושניים למטה וליד החלונות עומד לו זקוף צמח מטפס בשילוב של עלים ירוקים ורעננים לפרחים ורודים ולבנים. 
את אותו הבית חוסם גדר ברזל ירוקה שמתחתיה שתי אדניות ארוכות עם פרחים,  השער מתחבא בסוף הגדר הירוקה ליד הפח אשפה הירוק וצמוד לאינטרקום אפור. 
אתם יכולים לפתוח את השער אם נשמע זמזום מהרמקול של האינטרקום ואז נגלה לפניכם שביל, בצד ימין של השביל יש דק עץ ועליו ספסלים ושולחן שמשקיפים על גינה ייפיפיה שבולט בה עץ התמר עץ הפיטנגו ועץ הלימון, ובצד שמאל תראו ערוגת פרחים גדולה ובה המון פרחים וזוג פנסים מהבהבים בצורת פרפר, תמישכו בשביל ואז תראו גדר קטנה באורך 30 סנטימטר שמבדילה בין בית השכנים לבין הבית הזה, ממול לגדר יש חלון עם סורגים מפלסטיק שדרכו בדרך כלל אפשר לראות בן אדם עם חזות מזרחית כותב משהו עם המקלדת, או ילדה שחומה עם עיניים חומות מהופנטת למסך, ומדי פעם אפשר לראות ילדה לבנה עם שיער שחור כשאצבעותיה מתרוצצות על המקלדת בהתלהבות, אם תמשיכו עוד קצת תראו זוג לוחות פסיפס באחד ניתן לראות את 4 המינים ובשני אפשר לראות עץ תמר עשוי מאבנים בוהקות. 
עוד מעט נגמר השביל ואז צריך לפנות ימינה בשביל להגיע אל הדלת, ממול אפשר לראות חלון שעל אדנו יש המון עציצים ומתחתיו יש עציץ כחול כמה עציצים קטנים וכיסא עץ קטן שעליו מונחות אופניים קטנות ולבנות ממתכת. 
הנה נגמר השביל, אפשר לפנות עכשיו אל הדלת, בצד הדלת על הקיר תלוי שופר ופרח ברזל, מתחת יש טורמוס עתיק בצבע נחושת, על הדלת יש פס ברזל שמועט בעליי בדולח כחולים, תפתחו את הדלת, אין צורך לדפוק אתם איתי. דבר ראשון אתם יכולים לראות את הציורים בצבעי אקרילי באחד אפשר לראות אישה עם שמלת חול שמשתלבת עם הים  ובשנייה אפשר לראות אישה עם שמלה אפורה שממנה יוצאים מוניות ומכונות בירה שהרקע הוא בניינים גבוהים מוצפים בסופת גשם וברקים. יש שולחן עץ כהה עטוף במפה לבנה וספרייה גדולה עמוסה בספרי ארץ ישראל ובספרי משנה ודת ובספריי ההיסטוריה של היהדות וארץ ישראל. בצד אפשר לראות ספות עור לבנות שלידן שולחן עץ עם זכוכית באמצע ומגירה גדולה וכבדה בתוכה יש כל מיני אבנים וצדפים, ממול לספות יש טלוויזית פלזמה שמתחתיה יש שולחן עץ נמוך. לייד הסלון יש מטבח ובו ארונות עץ שיש וכל מה שזקוק מטבח בשביל להיקרא מטבח. 
בואו נעלה למעלה, כנסו לחדר המעבר, אהה כן איך שכחתי אנשים רגילים להסתכל על הקיר המצויר שמבחינתי כבר שקוף, הקיר צבוע בכל מיני צבעים צעקניים ומציור עליו חיות, ליתר דיוק חסידה פיל דולפינים ואיילות. 
לאחר שבהיתם מספיק זמן בקיר אפשר ללכת לחדר המעבר שבו אין שום דבר מיוחד, רק חבל כביסה שואב אבק ודברים מהסוג הזה. 
תעלו במדרגות השיש שלידן יש מדפים שבהם כד אפריקאי פעמון רוח בובת חרסינה בצורת פיל וכל מיני דברים מהסוג הזה. 
הנה הגענו ליעד, המרפסת, זו מרפסת דיי גדולה עם סולם אל הגג, היא לא נראית מיוחדת במיוחד אבל בכל פעם שאני זקוקה לזריקת השראה או להתחבא מכל הפחדים שלי או להיעלם לכמה דקות מין העולם היא שם. 
אם נצא מהמרפסת אפשר להגיע אל החדר שלי אבל אין סיבה לעשות זאת, במרפסת יותר נעים ויותר טוב, היא תשרה אתכם בקסמיה מבלי שתרצו בזאת, 
אבל תזכרו המרפסת זה המקום שלי בעולם הזה




אפרת
23/09/2013 22:39
א- ה- ב-ת-י-!
אין לי מילים..
דניאל
24/09/2013 21:30
תודה.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:

חיפוש
ארכיון
רוגע

עם דברים כאלה אני יכולה לחרפן אנשים.. כולם לחוצים תמיד ומודאגים, אבל אני לא זוכרת את עצמי דואגת, כאילו אני תמיד דואגת למה יקרה אחר כך אבל חוץ מזה אני יודעת שהכל יסתדר.. כי ככה זה אצלי.. הכל תמיד מסתדר. כי אי אפשר שזה אהיה אחרת.. אין סיטואציה כזו..

פעם אחת קרה לי, משהו שולי קטן ולא חשוב לא היה לי איך להגיע למופע של חברות שלי, אבל הייתי שאננה מדי הייתי בטוחה שכמו תמיד הכל יסתדר, אבל לא, בסוף לא הלכתי למופע.
תליתי את הכרטיס על הלוח שהם וחיכיתי, חיכתי לסרטים שאני אראה, להופעות אחרות, לקבלות מאוטובוס, חיכיתי לדברים שכן יסתדרו, והם הגיעו, יש לי את הכרטיס עדיין על הלוח קבור בין המום כרטיסים אחרים אבל הוא עדיין שם, להוכיח וגם להזכיר לעצמי- שרק הרוב מסתדר
קרבי

את הצד הזה בעצמי קצת קשה לי להסביר.
אני אהיה בקרבי,
לא אני לא רוצה להיות בקרבי אני רוצה
אבל אני לא אומרת שאני רוצה,
אם אני אגיד שאני רוצה להיות
זה אומר שיש ספק אם אני אהיה או לא אהיה,
ואני אהיה בקרבי,

מדינת ישראל חשובה לי בצורה שאין לי מושג איך להסביר,
זה התחיל כמה שבועות לפני שסבא שלי נפטר
בדיוק גמרתי את העבודת שורשים עליו,
למדתי על מה הוא היה
העבודה מוצגת עכשיו בבית התפוצות
ובאתר של הקיבוץ שבו הוא גדל.

סבא שלי היה לוחם בפלמ"ח
והעביר לי את הכחול לבן שבדמו.
ובכל פעם שאני מדברת
או חושבת על ארץ ישראל
אני מתמלאת גאווה.
אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,
אני גאה להיות נכדה של סבא שלי,
אני גאה בלשמוע על סיפורי ההעלייה של סבתא שלי,
אני גאה בלחשוב על השירות של אמא שלי
ואני גאה מורשת שאבא שלי השאיר לי,
בכל פעם ששיר התקווה מתנגד וכולם עומדים אני שרה אותו עם ראש מורם עם חיוך גדול "להיות עם חופשי בארצנו" צריך יותר מזה?

אני גאה באץ ישראל,
ואני גאה במורשת של העם היהודי
ואני לא מתכוונת לוותר על זה,
לכן אני אהיה בקרבי.