אני שומעת את אחותי הקטנה מדברת שעות בטלפון עם ה"חברה הכי טובה" שלה , אני בחדר, מה לעשות המחשב והטלפון נמצאים באותו מקום.. אני חושבת לעצמי: 'באיזה שלב אני הבנתי שאין כזה דבר חברות אמת?' אני תמיד אמרתי את זה לעצמי אבל אני לצערי תמיד מקשיבה לאחרים במקום לעצמי ושוב פעם הולכת שולל לאחר אותה טעות,
4 חברות הכי טובות היו לי, לא, לא ביחד כל אחד בנפרד,
טל .נ הייתה מהגן עד כיתה ג'
טל א. הייתי מכיתה ד' עד כיתה ו'
נועה מ. הייתה מאמצע ח' עד פסח
ועכשיו ספיר,
ספיר לא תאכזב אותי, אנחנו דומות מדי בשביל שלא נדבר יותר, אבל איכשהו הקול הפנימי שלי שוב מדבר אליי "אז מה אם היא דומה? זה לא כאילו את לא פגעת באנשים" אני משתיקה אותו וגורמת לו לא לעבור יותר מדי מהלב אל השכל.
המצב החברתי שלי מבחוץ נראה אחלה, אבל כשאני מסתכלת על זה , הוא גרוע. נכון תמיד יש לי עם מי לחזור הביתה, אבל אני בהפסקות רק עם 4 ילדות, 2 בכל הפסקה...
יש לי 3 חברות טובות, נעמה תמר וספיר, הבנתי שאני לא צריכה יותר מזה, ככל שיש יותר חברות יש יותר ריבים ויותר פיגועים בלב.. עדיף ככה בלב שקט.
אני באמת מהרהרת באיזה גיל הבנתי שחברות אמת יש רק בסרטים, ושהבנאדם היחיד שאני יכולה לריב ולהשלים איתו כל כך הרבה פעמים זה אחותי?
ובאיזה גיל אני אפנים ולא רק אבין את זה?
;){kind=link}