המילים שהוא אמר לה עדיין כאבו לה בגרון אך היא ידעה שהיא עוד לא יכולה לבכות,
'עוד מעט את חוזרת הביתה, אל הבית השקט והבודד שלך, שם תוכלי להתפרק' אמרה לעצמה כשהיא במרחק קילומטר וחצי מביתה,
כבר המון זמן היא חזרה לבד הביתה, מי ירצה ללכת עם ילדה שיש עליה כל כך הרבה שמועות, שרובן אמינות באופן מדהים, אך גם אם אף אחת מהן לא הייתה אמינה, היו בטוחים שזה נכון.
היא הרגישה חניקה פיזית, לא הגוש בגרון שכאב לה כבר מספר חודשים, היא הזיזה קצת את השרשרת הנצחית שלה אבל זה לא היה מהשרשרת,
היא הסיטה את שערה אל גבה, אבל גם זה לא עזר,
היא הסתובבה אף אחד לא היה שם אבל החניקות הפסיקו,
קבוצת הילדים שהייתה מאחוריה חשבו שהיא מסתכלת עליהם
"הסיטי מבטך" לעגו לה
"רק אלים חיים רשאים להביט בי" צעק לה אחד הילדים
היא כל כך רצתה להגיד להם שהם חיים בסרט רע, שהם פשוט משרתים אומללים של החברה ההרוסה אבל היא ידעה שהיא עלולה מחר לפתוח את הדלת ודלי של בוץ ייפול עליה, היא העדיפה להבליג.
החניקות שוב נמשכו והיא לא העזה להסתובב , היא נגעה באזור החניקה והרגישה משהו מוצק, היא ניסתה למשש את זה, ושוב החניקות הפסיקו.
היילי הגיעה הביתה ולקחה את המפתח מהעציץ שהיה על עדן החלון, היא זרקה את התיק בכניסה לבית ורצה לחדרה לשחרר את המחנק המעיק שכבר יישב לה יותר מדי זמן על הלב.
"אסור לך לבכות!" כעסה על עצמה
;){kind=link}