אני מימיי הביניים של עידן הטכנולוגיה.

שמתי לב זה לאחרונה,

אני נחשבת מימיי הביניים של עידן הטכנולוגיה,

אלה שבגיל 11 אני חושבת ומטה לא יבינו  את זה כל כך, גם אחרי שאסביר,

אבל שווה לנסות:

נסעתי עם אמי ואחותי את הנסיעה הקצרה במרחק, אך הארוכה במרגש מהיישוב אל העיר,

 בעודי בוהה בנוף המתחלף אני מקשיבה בחצי אוזן לאחותי הקטנה מסבירה לאמא שלי איך לשחק ב"קנדי קראש" באייפון,

זה הצחיק אותי לראות את אחותי הקטנה מבינה במכשיר שתחילו לייצר אותו שנה או שנתיים לאחר שנולדה.

לאחותי הקטנה יש המון משפטים כאלה

"אני לא מבינה איך אפשר טלוויזיה בלי ממיר?"

 או "אמא אפשר פלאפון? לכל הכיתה שלי יש."

כשאני הייתי בגילה הייתי משחקת עם חברה שלי 'מחבואים מרגלים' בבית שלה,

אני הייתי מתחבאת בארון נעליים שלה

היא הייתה מתחבאת בחדר כביסה

והיינו מדברות אחת עם השנייה בווקי טוקי המשוכלל שלה,

[הוא היה בצבע כחול ולא שחור!!]

אחר כך היינו קונות טמגוצ'י במרכז המסחרי

ממיתות אותו אחרי שלושה ימים וקוברות אותו בגן שעשעוים שעל יד בייתי

או למשל אני הייתי משחקת סולייטר עכביש באינטרנט

ורואה קלטות של פים פם פה

 [שעד היום אני זוכרת בעל פה  מרוב שראיתי את זה כל כך הרבה פעמיים].

איפה הימים שהיו פרסומות כמו,

'התקדמו לפלאפון קטן בלי אנטנה'

או 'מחשב שאין בו אינטרנט, אפילו הילדים כבר לא באים אליו'

אני רואה ילדות בכיתה ב' שמצלמות תמונות וכותבת

"אייפון חדש, ההורים שלי מושלמים <3"

 זה מצחיק אותי,

אבל אני חושבת,

גם אני הייתי "משוכללת" בעייני ההורים שלי.

אז נכון שאני הלכתי לספרייה אולי 20 פעמיים בכל 14 שנותיי,

ונכון שלא ירדתי למגרש לחכות לילדה שתסובב לי את החבל או לשחק  איתה 'גע גע גע'

ולא אני לא המומה מזה שלטלוויזיה שלי יש צבעים ומזה שציפי שביט כבר לא שם

אבל גם לא נולדתי עם אייפד ביד, ו

אין לי אייפון כי אני לא יודעת איך לתפעל אותו,

בסך הכל אני מימי הביניים של עידן הטכנולוגיה