"האוטובוס הגיע" היא אמרה לי ונגעה בכתפי,
נרתעתי מהמגע ובלי כוונה קלפתי את היד שלה מגופי הסתובבתי אלייה, היא נראתה נעלבת, לא רציתי לפגוע בה אבל אני לא יכולה עם מגע, פשוט לא יכולה
נכנסתי באוטובוס והסתכלתי על הירח, כמו תלוי על חוט, לא רציתי שהנסיעה הזו תיגמר,
רבע שעה לאחר מכן הגענו אל התחנה, הלכתי ברגל אל בייתי עושה את העלייה הרגילה והמעצבנת, נכנסתי הביתה בשקט, לא רציתי שמישהו יפריע לי כל עוד יש לי את הרעיון במוחי, עליתי אל חדרי במהירות ולקחתי את המחברת, כתבתי את המילה הראשונה ומיד נשמעו דפיקות בדלת
"מה אתם רוצים?!" שאלתי בעצבנות, אני לא אוהבת שמפריעים לי לכתוב.
אמא פתחה את הדלת וסגרתי את המחברת במהירות
"מה עובר עלייך?! רציתי לבדוק אם הגעת, פעם הבאה תגידי שלום שאת נכנסת."
"בסדר אמא, סליחה פשוט אני ממש עייפה." אמרתי בקול מפייס ונתתי לעייני מראה עייף
אמא הסתכלה עליי בחצי חיוך מפוייס
"בסדר, אני פשוט דואגת לך" היא אמרה וסגרה את הדלת
גלגלתי את עייני וחזרתי אל המחברת הצהובה המשכתי את המשפט עד שקולות מהסלון קטעו את חוט המחשבה שלי
"אתם מוכנים להיות בשקט?! אנשים מנסים לישון פה!" השתמשתי באותו תירוץ, אם יש משהו אחד שלמדתי משנותיי הרבות כשקרנית- לא צריך להיות יותר מדי יצירתי, שקר אחד לכל מקרה.
אחי חיכה את קולי בצווחנות אבל שתק
המשכתי לכתוב את השיר. ומייד שמעתי את הטלוויזיה מהחדר של אחותי
'אי אפשר להיות בנאדם בעל בעיות קשב וריכוז בבית הזה??' חשבתי לעצמי עזבתי את המחברת והלכתי לישון, וויתרתי על השיר הנהדר שעמדתי לכתוב.
עבר שבוע ושוב נסעתי אל ההר, התארגנתי ברגע האחרון כהרגלי, ארגנתי את התיק צד שלי, שמתי בו מים חטיף אנרגיה והסתכלתי על המחברת התווכחתי בתוך עצמי אם לקחת אותה או לא, בסוף ניצחתי ולקחתי את המחברת הצהובה, רצתי בירידה החדה אל התחנה כבר ראיתי את האוטובוס מתחילת הרחוב והתחלתי לרוץ בשביל להספיק אותו, אעשה הכל בשביל לזכות בשעת המרגוע שלי.
נכנסתי אל האוטובוס ושלמתי חמישה שקלים לנהג, הייתי בין התחנות הראשונות לכן האוטובוס היה יחסית ריק, התיישבתי במושב על יד החלון ובלי העמוד שמפריע לי להסתכל.
האוטובוס המשיך לנסוע הצמדתי את ראשי לחלון והסתכלתי על השמש, היא כבר לא הייתה מסנוורת באותן שעות, לאחר נסיעה של רבע שעה הגעתי אל מחוז חפצי, הסתכלתי על השקיעה המדהימה של עונת הסתיו חייכתי והייתי שלווה, הופתעתי לגלות שהיא לא באה היום ולכן אצטרך לבדוק בעצמי מתי האוטובוס יגיע, הצטערתי על כך שלא לקחתי את הטלפון.
הסתכלתי על המחברת, חייכתי ולקחתי אותה
כתבתי את המילה הראשונה מחכה להפרעה מציקה, אבל היה רק את שריקות הציפורים ורישרוש העלים, המנגינה האהובה עלי.
המשכתי לכתוב ושום דבר לא הפריע לי.
סוף סוף מצאתי שבו אני קובעת את החוקים.
;){kind=link}