בעודי הולכת לכיוון בית הספר אני חושבת על החיים, 'למה בכלל אני צריכה לחיות? ואחרי המוות מה אהיה? בין אם זה גן עדן בין עם זה גהנום ובין עם זה גלגול נשמות. אין טעם... אפילו לא משנה אם אפסיק את חיי ברגע זה' הלכתי את ההליכה של השלוש דקות מהבית לבית ספרי וראיתי כבר את חברותי במשמרות, הלכתי אליהן להגיד להן שלום
"וואי נועה, את לא מבינה איזה כיף לך שאת אחרונה ברשימה ואת לא צריכה לעשות את הסיוט הזה פעמיים" אמרה לי מאי
"נו באמת זה לא כזה נורא" אמרתי
"לא כולנו גרים 2 דקות מהבית ספר, לי אפילו בנסיעה זה יותר זמן, את יודעת באיזה שעה אני צריכה לקום?"
"לא," אמרתי "טוב אני הולכת יש עכשיו שיעור עם דינה, אסור לי לאחר לה.."
הלכתי לכיתה בדרך הארוכה בשביל להסתכל במראה שהייתה על יד הספרייה
התקופה הייתה זו שבין פסח לפורים, כשהלכתי במסדרון שמעתי עשרות ילדים שדיברו על ספירת הימים עד לחופש הבא.
נשמע הצלצול הראשון הנחתי את הילקוט במקומי, ליד אסף הילד הכי מקבול בכיתה ומאחורי עפרי, הילדה הכי מקובלת בכיתה.
הוצאתי את ספרי המתמטיקה ונשמע הצלצול השני, כל הילדים נעמדו וחיכו למורה [ככה זה היה בבית הספר שלנו, כשהמורה נכנסת עומדים]
דינה נכנסה לכיתה
"אפשר לשבת" היא אמרה והלכה בצעדיה המתנשאים אל הכיסא שליד שולחן המורה
"אריאל?" היא הקריאה מרשימת השמות "הכנת שיעורים?"
"כן ענה אריאל"
השמות הוקראו ותוך כדי הכנתי את שיעורי הבית, אחת לפני האחרון הקריאו אותי
"נועה?" אמרה דינה "הכנת שיעורים
"כן, חוצמה תרגיל אחד שלא הספקתי" אמרתי לה מה שהיה נכון, היא הקריאה את שמי בדיוק שבאתי לפתור אותו
"אוקי, אני צריכה שתיגשי אליי בסוף השיעור" היא אמרה
אני האדמתי, מבושה, מה היא יכולה להגיד לי? אני הילדה השקטה שאף פעם לא מפריעה בשיעורים ואין לה לא בעיות חברתיות ולא בעיות בלימודים. על מה היא יכולה לדבר איתי?
;){kind=link}