הייתי הולכת אל הטיילת שעל יד החוף,
הייתי יורדת יחפה על הסלעים הדוקרנים בלי להרגיש כלום,
אנשים היו מסתכלים עליי בדאגה,
כמה מהם אפילו קראו אליי ואמרו לי שאסור לי לרדת לשם,
אבל לא הקשבתי להם,
זה היה המקום השקט שלי
ואף אחד לא היה יכול להפריע לי שם,
בכל פעם שהייתי עצובה
הייתי יורדת אל האבנים ומתסכלת בהתנפצותם של הגלים על הסלעים
ובאדווה שנוצרה עקב ההתנפצות,
זה היה המחזה הכי יפה שעיניי ראו.
הייתי בוכה
ודמעותיי נספגו בין הקצף לים
הסתכלתי על הגלים הגדולים,
על אוניות ועל ספינות שיצאו משם,
הרוח הייתה נושפת על פניי ופורעת את שעריי המסורק,
רק שם הרגשתי בטוחה,
כאילו אין שום דבר שיוכל לפגוע בי,
אהבתי להיות שם
עד שהוא גילה את המקום
באחד מין הימים אשר ברחתי
על מנת להוסיף כמה דמעות לים
הוא שם לב להעדרותי והלך לחפש אותי,
מהר מאוד הוא מצא והלך בעקבותיי,
הוא גילה את המקום,
בכל לילה הוא יישב בספסל מאחורי מבלי שידעתי
והסתכל על שערי הפרוע ועל דמעותיי הרבות
לא חשתי בו, אבל הבחנתי במשהו שונה
לאחר כמה שנים חזרתי אל אותו מקום,
הוא לא השתנה הרבה
הטיילת אותה טיילת
האנשים אותם אנשים
הסלעים הגדולים השתנו רק קצת בעקבות המכות שקיבלו מהגלים
גם הוא היה שם ולא השתנה
הרגשתי מישהו מאחורי והסתובבתי,
זה היה הוא,
הוא החזיק בקבוק זכוכית שקוף של יין
הבקבוק היה מעלה עד פיו כך שלא שמתי לב למים שהיו בפנים,
נבהלתי
"גם אתה?" שאלתי כשדמעותיי חנקו אותי
"גם אתה כמו כולם מסתובב ככה ומשתכר בשביל להרגיש מיוחד?"
"אני משתכר דרך הצפייה בך" הוא אמר והושיט לי את הבקבוק
"מה זה אמו להיות?" שאלתי
"זה הדמעות שלך." אמר בקולו השקט והרגוע
"הדמעות שלי?"
"אספתי אותן מהים, הם שלך עכשיו"
סליחה על קיצ'יות.. זה מה שיצא לי
;){kind=link}