עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מייל
danialog14@gmail.com
חברים
שאריות של החייםBlackChamomileתיאוfrikit so what??אד;-)TigerLily
lidanThese HeavencosmicBFFLonelyGirlעוד מוזרה בעולםMeshi
gamer girlThelseאפרתomerEmo LifeGhost Dog
נושאים
לא צריך לוותר
בשביל להתבגר- את לא צריכה לוותר על הילדות
בשביל שיקשיבו לך- את לא צריכה לוותר על הקול השקט
בשביל לבכות- את לא צריכה לוותר על הצחוק
בשביל לכעוס- את לא צריכה לוותר על השמחה
בשביל להגיד 'לא'- את לא צריכה לוותר על ה'כן'
בשביל לדעת- את לא צריכה לוותר על החוסר ידע

בשביל להיות את- את לא צריכה לוותר עצמך

פשוט..

03/07/2015 17:44
דניאל

האמת שרב הזמן כל מה שמתחשק לי זה לשבת בחדר שלי במזגן, לשים שירים של עידן עמדי או נתן גושן או עוד אחד מהזמרים הישראלים מהסוג הזה ולשחק קנדי קראש עד שייגמרו לי החיים.

 זאת אומרת יתחילו... 

לא יודעת תלוי איך מסתכלים על זה..


אני לא מבינה את האנשים שיוצאים כל יום מהבית ומסתבכים בצרות ומתחילים אהבות חדשות וריגושים ודרמות... 

איך יש להם כח לחשוב ככ הרבה? 

עיקר המחשבות שלי הולכות על מה אני הולכת לאכול בארוחה הבאה או איזה טעים מה שאני אוכלת ברגע זה.. 

אני מניחה שגם האנשים האלה מהקבוצות בווצאפ האנטי סחיות שמצרפים אותי אליהן משום מה גם לא מבינים מה ההנאה שלי בלחשוב על אוכל קנדי קרש ושינה...


למרות תפיסת העולם העצלנית הזו אני דיי שמחה  שהגעתי אליה, כי היה לי קשה למצוא את השקט הנפשי הזה, 

היה לי קשה להבין שבסופו של דבר כל מה שאני צריכה זה להפסיק לדאוג לזה שאולי לא יהיו לי חברים, להפסיק לדאוג לזה שאולי אני לא אתאהב לעולם ולהפסיק לדאוג שאולי אין אף אחד בעולם שמבין אותי.

 היו תקופות שכל מה שהיה לי זה את עצמי, הייתי כלואה בתוך המחשבות שלי ולא היה זכר למפתח מתוך הכלא הזה, 

וזה כלא אכזר זה כלא שככל שאתה נמצא בו יותר זמן אתה מתחיל להתרגל אליו ולאהוב אותו, אתה מתחיל להתמכר לרחמים העצמיים, לדימוי העצמי הנמוך, לעצב הבלתי פוסק ולמחשבות שבסוף הכל נגמר.


אני כבר לא שם ואני שמחה, 

כרגע אני במצב שאני יודעת שיש את הבנאדם שאני יכולה לדבר איתו על הכל, 

יש לי את החברות שאולי אני סתם תמימה אבל אלו בנות שאני רוצה שיהיו בחתונה שלי, 

בנות שאני רוצה לצאת איתן לברים כשנהיה גדולות, 

בנות שאני רוצה להיתקע איתן בדרום תל אביב בשעה שלוש בלילה בלי לדעת איך לחזור ובסוף לחזור... 

זה בנות שאני יודעת שגם הן רוצות את זה איתי. 

יש לי אפילו רומן מציק ומתוק שלא פוסק

יש לי כל מה שאני צריכה ורוצה.


אני יודעת שבעתיד אולי קרוב אולי רחוק הכל ייפסק, 

אני יודעת שאני לא אחייה לנצח והחלומות שלי כרגע אולי אני לא אצליח להגשים את כולם ואולי אני גם לא ארצה, 

אני יודעת שאני עוד אשנה את הדעה שלי פעמים רבות לפני שאסיים את תהליך ההתבגרות,

 אבל כרגע,

 אני נהנת מהכל, אני נושמת את האוויר לריאות חזק כמה שאפשר כדי שהרגע לא ייפסק, 

אני לומדת להעריך את הדברים כשהם ישנם, לא שנייה אחרי שהם עוזבים, ולומדת שתמיד יהיה משהו טוב אז אין לי זמן להצטער על מה שנעלם.

כרגע אני פה ואני לא צריכה לחשוש מדרמות, 

אני לא צריכה לחשוש ממשברים 

ואני יכולה בשקט נפשי (ממכר לא פחות מעצב) לשבת במזגן לבד לשחק קנדי קראש במיטה כשהמזגן ועידן עמדי פועל בעוצמה הכי חזקה ולדעת שהחיים יקרו מעצמם. 

הדסThe Cheshire Catשאריות של החיים
The Cheshire Cat
04/07/2015 12:02
אין לך מושג כמה אני מקנאה בך...
אייל יאיר
28/12/2015 23:55
כיף לעצום עינים, להחליק על זרם החיים. אבל לדעת להוריד משוט, לתת כיוון קדימה.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
רוגע

עם דברים כאלה אני יכולה לחרפן אנשים.. כולם לחוצים תמיד ומודאגים, אבל אני לא זוכרת את עצמי דואגת, כאילו אני תמיד דואגת למה יקרה אחר כך אבל חוץ מזה אני יודעת שהכל יסתדר.. כי ככה זה אצלי.. הכל תמיד מסתדר. כי אי אפשר שזה אהיה אחרת.. אין סיטואציה כזו..

פעם אחת קרה לי, משהו שולי קטן ולא חשוב לא היה לי איך להגיע למופע של חברות שלי, אבל הייתי שאננה מדי הייתי בטוחה שכמו תמיד הכל יסתדר, אבל לא, בסוף לא הלכתי למופע.
תליתי את הכרטיס על הלוח שהם וחיכיתי, חיכתי לסרטים שאני אראה, להופעות אחרות, לקבלות מאוטובוס, חיכיתי לדברים שכן יסתדרו, והם הגיעו, יש לי את הכרטיס עדיין על הלוח קבור בין המום כרטיסים אחרים אבל הוא עדיין שם, להוכיח וגם להזכיר לעצמי- שרק הרוב מסתדר
קרבי

את הצד הזה בעצמי קצת קשה לי להסביר.
אני אהיה בקרבי,
לא אני לא רוצה להיות בקרבי אני רוצה
אבל אני לא אומרת שאני רוצה,
אם אני אגיד שאני רוצה להיות
זה אומר שיש ספק אם אני אהיה או לא אהיה,
ואני אהיה בקרבי,

מדינת ישראל חשובה לי בצורה שאין לי מושג איך להסביר,
זה התחיל כמה שבועות לפני שסבא שלי נפטר
בדיוק גמרתי את העבודת שורשים עליו,
למדתי על מה הוא היה
העבודה מוצגת עכשיו בבית התפוצות
ובאתר של הקיבוץ שבו הוא גדל.

סבא שלי היה לוחם בפלמ"ח
והעביר לי את הכחול לבן שבדמו.
ובכל פעם שאני מדברת
או חושבת על ארץ ישראל
אני מתמלאת גאווה.
אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,
אני גאה להיות נכדה של סבא שלי,
אני גאה בלשמוע על סיפורי ההעלייה של סבתא שלי,
אני גאה בלחשוב על השירות של אמא שלי
ואני גאה מורשת שאבא שלי השאיר לי,
בכל פעם ששיר התקווה מתנגד וכולם עומדים אני שרה אותו עם ראש מורם עם חיוך גדול "להיות עם חופשי בארצנו" צריך יותר מזה?

אני גאה באץ ישראל,
ואני גאה במורשת של העם היהודי
ואני לא מתכוונת לוותר על זה,
לכן אני אהיה בקרבי.