עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מייל
danialog14@gmail.com
חברים
שאריות של החייםBlackChamomileתיאוfrikit so what??אד;-)TigerLily
lidanThese HeavencosmicBFFעוד מוזרה בעולםMeshigamer girl
ThelseאפרתomerEmo LifeGhost Dog
נושאים
לא צריך לוותר
בשביל להתבגר- את לא צריכה לוותר על הילדות
בשביל שיקשיבו לך- את לא צריכה לוותר על הקול השקט
בשביל לבכות- את לא צריכה לוותר על הצחוק
בשביל לכעוס- את לא צריכה לוותר על השמחה
בשביל להגיד 'לא'- את לא צריכה לוותר על ה'כן'
בשביל לדעת- את לא צריכה לוותר על החוסר ידע

בשביל להיות את- את לא צריכה לוותר עצמך

חודש פחות יום

09/03/2015 22:06
דניאל

בדיוק לפני חודש ויומיים קיבלת ההחלטה ההיא, אני עד היום עוד לא יודעת אם זו החלטה טובה או לא אבל זו החלטה שגרמה לי להבין כל כך הרבה דברים,

חשבתי על הכל, חשבתי על היום של אחרי, על היום של לפני על המצב שישתנה בנינו ואני דיי בטוחה שגם הוא חשב על כל זה.


20:07 יום שבת ה07/2:

הוא: מזל טוב לנו

הוא: היום חודשיים

אני- נראה לאחרונה ב20:07

20:09:

אני:מתי אתה מתחיל מחר?

הוא: שנייה למה?

אני: אהה כלום אז לא משנה..

הוא: דיי כבר עם הלא משנה.. אם יש לך משהו להגיד תאמרי אותו וזהו

אני: יש לי משהו להגיד אבל אני לא רוצה להגיד אותו בווצאפ בגלל זה שאלתי מתי אתה מתחיל מחר

הוא- נראה לאחרונה ב20:11

21:16

אני: ***, אני אוהבת אותך

הוא: גם אני אוהב אותך

הוא: מזל כבר חשבתי שקרה משהו

אני: לא.. בינתיים כלום חח

הוא: אז מתי את מתחילה מחר?

אני: אני יוצאת לסמינר קולנוע ליומיים...


ויצאתי לסמינר קולנוע, חשבתי עליו לאורך רב הסמינר, כל סרט, כל קורס, אפילו האוכל במזנון הזכיר לי אותו וגרם לי לכאב ולתהיה, תהיה שתמיד הובילה לאותו מקום- "אל תדאגי את עושה את הדבר הנכון."


יום שני בערב חזרנו הביתה ושלישי כבר חזרנו לבית ספר.

תכננתי לעשות את זה בהפסקה של 10 אבל משהו עצר אותי, לא משהו מנטאלי, משהו פיזי, היה לי משהו של המחיובות אישית על ההפסקה.. אם הייתי בשלב אחר של ההתבגרות שלי בוודאי הייתי רואה בזה ובסמינר כסימן למה שאני צריכה לעשות, אבל בשלב הזה ראיתי בזה בתור עיכוב למשהו שהיה צריך ממזמן להיעשות.

ההפסקה של 12 הגיעה, היה להם שעת חלון שעה לפני, ראיתי ילד מהכתה שלו במסדרון

"אלי, *** בפנים?" שאלתי, הוא לא ענה רק פתח את הדלת, הוא ישב שם עם כל החברים שלו, מה שיפה בו זה שלא משנה איפה הוא נמצא הוא תמיד במרכז, גם כשהוא לא במרכז צומת הלב בו הכי מבחינים... בעצם לא יודעת.. אולי זה רק אני..


יצאנו החוצה, היה דיי קריר כיאה לתחילת פבואר,

"איך היה בסמינר?" הוא שאל

"וואי היה כל כך כיף!! הי"בניקים כאלה אחים" אמרתי בדרכנו לשולחנות האבן שליד המעבדות.

התיישבנו

הסתכלנו אחד על השני

"על מה רצית לדבר איתי?"

וואוו, כל כך הרבה פעמים מאז יום שבת בניתי את השיחה הזו בראש, חשבתי על מה להגיד ואיך אבל פתאום זה נראה כל כך פשוט

"***, אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד" אמרתי בקול רועד וכמעט התחלתי לדבר על הסיבות אבל הוא הקדים אותי

"אני יודע" הוא אמר "גם אני חושב ככה"


זה לא היה קשה כל כך, למעשה זה לא היה קשה בכלל, עשינו את דרכינו חזרה לבניין בשתיקה חצי מביכה כשנכנסנו אני פניתי לכתה שלי והוא פנה לחברים שלו. פשוט ככה, פשוט ככה התחיל החודש הכי הזוי בחיים שלי.


במשך שבוע וחצי לא ידעתי איך לאכול את הפרידה הזו, הייתי עצבנית בכל פעם שהוזכר השם שלו וכאשר עניינו היו מצטלבות הלכתי לכתה שלי המקום היחיד שידעתי שאליו לא ילך לעולם והוצאתי שם את העצבים שלי, יש הרבה סימני בעיטות על הלוח כעת ולפחות שלושה כסאות שבורים שאני אחראית עליהם בעקבות השבוע וחצי האלה.

ואז, פשוט ככה הם עברו, והתחלנו לדבר כידידים, חזרנו לדבר בקבוצות משותפות בווצאפ, ונראה כאילו שנינו המשכנו הלאה אבל בתוך תוכי זה רק בער, וכמה שניסיתי להתעלם מזה, ולשכנע את עצמי שזה לא ילך לא הצלחתי, אנחנו עדיין מדברים בווצאפ, אני לפעמים אפילו בודקת מתי הוא נראה לאחרונה, סתם כדי לדעת מה קורה איתו..


אבל מה שיפה שהחודש הזה לא היה עסוק רק בפרידה, לאורך כל הזמן הזה שהייתי בתיכון תהיתי ביני לבין עצמי אם באמת עשיתי את הדבר הנכון כשעברתי באמצע השנה ולא נשארתי בתיכון שהייתי בו, מובן שטוב לי במקום הנוכחי אבל נהינו ביחד זמן ממש קצר אחרי שהגעתי ופעם בכמה זמן חשבתי לעצמי 'אולי הדבר היחיד שהיה טוב במעבר זה הוא ומה יקרה ביום שניפרד?' והנה נפרדנו, ועדיין אף אחד לא מפנה לי את העורף למרות שהוא עדיין במרכז העניינים ועדיין העניינים ממשיכים לזרום כרגיל, וביום חמישי אחד כשהייתי כל כך מדוכאת מהמחשבה שאני כבר רק אקסית  החלטתי להתנתק מהעולם ולהתחבר לאוזניות, לשים שירים עצובים ובפינת הכתה בשקט להוריד כמה דמעות (זה ייצא חרוז באמת שלא בכוונה) לא ציפיתי שמישהו יבוא, לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת או שמישהו יעז אבל באו אליי וניסו לראות מה קרה ומה כואב ואז הבנתי מאמצע שום מקום, אני באמת נמצאת במקום הנכון. 

מדי פעם כאשר חשבתי על ההחלטה שעשיתי לפני חודש פחות יום חשבתי על ההחלטות שעשיתי לאורך כל החמש עשרה שנים הקצרות שבהן אני חייה, והבנתי, שכל החלטה שעשיתי, וכל החלטה שאני יעשה, גם השגיות ביותר הן החלטות טובות, כי הן הביאו אותי לדברים הנכונים שעשיתי ואעשה.


ואז, פשוט ככה עבר לו חודש פחות יומיים מאז ההחלטה, והגעתי להחלטה חדשה, החלטה שהגעתי אליה כל כך הרבה פעמים בחודש האחרון- להגיד לו מה אני מרגישה, באותו לילה נרדמתי עם חיוך אבל בבוקר מובן שהשתפנתי ושום דבר טוב עוד לא צמח מזה, אבל ביומיים האחרונים הרבה אמרו לי שנראה שמשהו השתנה בי לטובה, חלק אמרו השיער חלק אמרו הגוף, חלק אמרו שאני פשוט יותר קורנת מפעם אבל הייתה אחת ששאלה אותי שאלה שעניתי עליה רק לעצמי

"יש לך מישהו חדש נכון?" היא שאלה בחיוך שרק שתינו מבינות

'לא', חשבתי לעצמי 'זה בדיוק אותו אחד'


הייתי יכולה לסיים את הפוסט פה עם סוף טוב ויכולתי גם קודם עם כל מיני סופים

אבל עכשיו, ברגע זה אני חודש פחות יום מאז שנפרדנו, כל מה שנשאר לי ממנו זה כמה תמונות ישנות, שרשרת, ונראה לאחרונה בווצאפ.

כל שיר מזכיר לי אותו, כל חיוך, כל תמונה, כל רגש שמתעורר מזכיר לי את מה שהיה לנו ואני מבינה משהו- מעולם לא אהבתי אותו כל כך

ואם הייתי יודעת בוודאות שגם הוא מרגיש כלפיי את מה שאני מרגישה לא הייתי מהססת,

תשע ושתי דקות מתחברת לווצאפ, 'אם הוא יהיה מחובר נתחיל שיחה' אני חושבת לעצמי

הוא- נראה לאחרונה ב 21:01


עזבי נועה.. איחרתי את הרכבת בחודש פחות יום ודקה.

שאריות של החייםThelseThe Cheshire Catאפרת
שאריות של החיים
09/03/2015 22:25
כתיבה מדהימה.
זה אמיתי?
דניאל
09/03/2015 22:26
חחח זה מה שחרא בזה, שזה אמיתי
תודה (:
שאריות של החיים
09/03/2015 22:27
זה חרא.
אבל את מדהימה.
דניאל
09/03/2015 22:32
חח תודה..
גם את..
17/03/2015 12:07
נא בדקי את המייל שלך.
אפרת
09/04/2015 22:34
בקשר לפוסט. באמת לא נשמע אמיתי. באמת באמת חרא.
אבל את חזקה ואת לגמרי יכולה להתמודד עם זה.
ותזכרי שאני תמיד (טוב נו.. בדכ) כאן לצידך....
19/04/2015 21:09
את מדהימה, תעשי רק מה שעושה לך טוב.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
רוגע

עם דברים כאלה אני יכולה לחרפן אנשים.. כולם לחוצים תמיד ומודאגים, אבל אני לא זוכרת את עצמי דואגת, כאילו אני תמיד דואגת למה יקרה אחר כך אבל חוץ מזה אני יודעת שהכל יסתדר.. כי ככה זה אצלי.. הכל תמיד מסתדר. כי אי אפשר שזה אהיה אחרת.. אין סיטואציה כזו..

פעם אחת קרה לי, משהו שולי קטן ולא חשוב לא היה לי איך להגיע למופע של חברות שלי, אבל הייתי שאננה מדי הייתי בטוחה שכמו תמיד הכל יסתדר, אבל לא, בסוף לא הלכתי למופע.
תליתי את הכרטיס על הלוח שהם וחיכיתי, חיכתי לסרטים שאני אראה, להופעות אחרות, לקבלות מאוטובוס, חיכיתי לדברים שכן יסתדרו, והם הגיעו, יש לי את הכרטיס עדיין על הלוח קבור בין המום כרטיסים אחרים אבל הוא עדיין שם, להוכיח וגם להזכיר לעצמי- שרק הרוב מסתדר
קרבי

את הצד הזה בעצמי קצת קשה לי להסביר.
אני אהיה בקרבי,
לא אני לא רוצה להיות בקרבי אני רוצה
אבל אני לא אומרת שאני רוצה,
אם אני אגיד שאני רוצה להיות
זה אומר שיש ספק אם אני אהיה או לא אהיה,
ואני אהיה בקרבי,

מדינת ישראל חשובה לי בצורה שאין לי מושג איך להסביר,
זה התחיל כמה שבועות לפני שסבא שלי נפטר
בדיוק גמרתי את העבודת שורשים עליו,
למדתי על מה הוא היה
העבודה מוצגת עכשיו בבית התפוצות
ובאתר של הקיבוץ שבו הוא גדל.

סבא שלי היה לוחם בפלמ"ח
והעביר לי את הכחול לבן שבדמו.
ובכל פעם שאני מדברת
או חושבת על ארץ ישראל
אני מתמלאת גאווה.
אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,
אני גאה להיות נכדה של סבא שלי,
אני גאה בלשמוע על סיפורי ההעלייה של סבתא שלי,
אני גאה בלחשוב על השירות של אמא שלי
ואני גאה מורשת שאבא שלי השאיר לי,
בכל פעם ששיר התקווה מתנגד וכולם עומדים אני שרה אותו עם ראש מורם עם חיוך גדול "להיות עם חופשי בארצנו" צריך יותר מזה?

אני גאה באץ ישראל,
ואני גאה במורשת של העם היהודי
ואני לא מתכוונת לוותר על זה,
לכן אני אהיה בקרבי.