עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מייל
danialog14@gmail.com
חברים
שאריות של החייםBlackChamomileתיאוfrikit so what??אד;-)TigerLily
lidanThese HeavencosmicBFFעוד מוזרה בעולםMeshigamer girl
ThelseאפרתomerEmo LifeGhost Dog
נושאים
לא צריך לוותר
בשביל להתבגר- את לא צריכה לוותר על הילדות
בשביל שיקשיבו לך- את לא צריכה לוותר על הקול השקט
בשביל לבכות- את לא צריכה לוותר על הצחוק
בשביל לכעוס- את לא צריכה לוותר על השמחה
בשביל להגיד 'לא'- את לא צריכה לוותר על ה'כן'
בשביל לדעת- את לא צריכה לוותר על החוסר ידע

בשביל להיות את- את לא צריכה לוותר עצמך

עם בנאדם חכם להישען על המקרר

03/01/2015 13:26
דניאל

התיישבתי לידו והתחלתי לדבר איתו,  המון דברים יכולים להתפתח משיחה אחת עם בנאדם אחד לא צפוי, הוא נראה לי מעט בודד אבל זה לא הפריע לנו לנהל שיחה הגיונית, שנינו היינו במקומות שלא רצינו להיות בהם וכל חוקי ההיגיון מצביעים על כך שהיינו אמורים לפתח קשר מסוים באיזשהו שלב.

ישבנו על הספה ודיברנו על ידידה שלו, מישהו חמודה ומצחיקה, לא סחית בכלל, אני בטוחה שאם היה לי יותר הזדמניות לדבר איתה היא הייתה יכולה להיות הדפי השנייה שלי (דפי זו החברה הכי טובה שלי, אני אכתוב עלייה מתישהו אולי..). כבר כמעט חודש לא יצא לי לדבר עם בן מבלי להרגיש אשמה או מבלי לגרום לו להרגיש אשם, מאז שיש לי חבר הדברים הרבה יותר מסובכים, מה אשמתי שאני יותר מתחברת לבנים?

התחלנו להסתכל על תמונות מוזרות בטמבלר, הייתי בטוחה שטמבלר זה רק בנות בלונדיניות עם עיניים כחולות שמצטלמות עם כובע סווטשירט ומכנסיים קצרים ועדיין נראות יפות, מסתבר שיש בזה גם דרכים לאנוס את פטריק וכל מיני דברים על מלחמת הכוכבים, והמון דברים שגורמים להומור שלי להידרדר.

הסרט שהחבורה ראתה נגמר, וכמה מהחברות שלי הלכו להסתודד בפינת הבית, הן דיברו על בנים ועל רגשות וכל מיני דברים שאני שונאת לדבר עליהם... אני והוא הלכנו לכיוון המטבח משום שרציתי כריות. הייתי בבית לא שלי והכרתי אותו יותר טוב מבעל הבית, חיפשתי על המדף כריות והיה צ'יריוס אז התפשרתי, שנינו עמדנו שם שותקים, החלטתי להפסיק את השתיקה המביכה אז התיישבתי.

כך יצא שבשעה אחת וחצי בלילה נשענתי על מקרר ודיברתי עם ילד שלא הייתי מדברת איתו אם לא הייתי מרגישה לא קשורה.

"ממש עודדת אותי את יודעת?"

"באמת למה?" שאלתי אותו

"אני לא רציתי להיות כאן, באתי לכאן כי לא נעים לי אני רוצה את החברים שלי מהכפר"

חייכתי אליו אבל מיד אחרי זה עשיתי קול של גועל

"מה קרה?"

"היה תחושה של רגש באוויר.."

הסתכלנו אחד לשני בעיניים והרגשתי שאני יכולה לספר לו הכל, אבל העדפתי כמה שפחות, אני לא רוצה להיפגע, לא שוב.

מה שמוזר בו זה שהוא כריזמטי אבל בכל זאת לפי מה שהוא סיפר הוא היה ללא חברים בחטיבה, התלבטתי האם לספר לו שגם אני ככה, הבנתי שעדיף שלא, תמיד עדיף שהצד השני ידבר.

"אני יכול לספר לך את הסיפור הזה אם את רוצה פשוט לא כרגע.."

"זה בסדר, גם אני לא סיפרתי לך הרבה דברים." אמרתי לו "אני יודעת שכשאני אגיע הביתה אני אחשוב על דברים שהייתי אמורה להגיד בשיחה ולא אמרתי"

"כמו?"

"אנחנו כרגע בשיחה, אני לא יכולה לחשוב על דברים שיכולתי להגיע ולא אמרתי בשיחה כשאני בשיחה.."


הרבה זמן לא יצא לי לדבר עם בנאדם חכם שאני יכולה להגיד לו הכל בלי שישפוט אותי ושאפילו יוכל להזדהות איתי

יש לי רשימה של דברים לעשות לפני גיל 30 אחד מהם זה לדבר עם איש חכם. לפחות את זה הצלחתי לעשות.


קמנו מליד המקרר והתחלנו לגרום לשאר לרצות ללכת הביתה, השעה הייתה בסביבות שלוש, עזרתי לבעל הבית לסדר וראיתי אותו יושב על הספה ובוהה,

"חושב על דברים שהיית צריך להגיד ולא אמרת?" שאלתי כשהגעתי שוב להרים כוסות פלסטיק ופרינגלס מהרצפה

שאריות של החיים
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
רוגע

עם דברים כאלה אני יכולה לחרפן אנשים.. כולם לחוצים תמיד ומודאגים, אבל אני לא זוכרת את עצמי דואגת, כאילו אני תמיד דואגת למה יקרה אחר כך אבל חוץ מזה אני יודעת שהכל יסתדר.. כי ככה זה אצלי.. הכל תמיד מסתדר. כי אי אפשר שזה אהיה אחרת.. אין סיטואציה כזו..

פעם אחת קרה לי, משהו שולי קטן ולא חשוב לא היה לי איך להגיע למופע של חברות שלי, אבל הייתי שאננה מדי הייתי בטוחה שכמו תמיד הכל יסתדר, אבל לא, בסוף לא הלכתי למופע.
תליתי את הכרטיס על הלוח שהם וחיכיתי, חיכתי לסרטים שאני אראה, להופעות אחרות, לקבלות מאוטובוס, חיכיתי לדברים שכן יסתדרו, והם הגיעו, יש לי את הכרטיס עדיין על הלוח קבור בין המום כרטיסים אחרים אבל הוא עדיין שם, להוכיח וגם להזכיר לעצמי- שרק הרוב מסתדר
קרבי

את הצד הזה בעצמי קצת קשה לי להסביר.
אני אהיה בקרבי,
לא אני לא רוצה להיות בקרבי אני רוצה
אבל אני לא אומרת שאני רוצה,
אם אני אגיד שאני רוצה להיות
זה אומר שיש ספק אם אני אהיה או לא אהיה,
ואני אהיה בקרבי,

מדינת ישראל חשובה לי בצורה שאין לי מושג איך להסביר,
זה התחיל כמה שבועות לפני שסבא שלי נפטר
בדיוק גמרתי את העבודת שורשים עליו,
למדתי על מה הוא היה
העבודה מוצגת עכשיו בבית התפוצות
ובאתר של הקיבוץ שבו הוא גדל.

סבא שלי היה לוחם בפלמ"ח
והעביר לי את הכחול לבן שבדמו.
ובכל פעם שאני מדברת
או חושבת על ארץ ישראל
אני מתמלאת גאווה.
אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,
אני גאה להיות נכדה של סבא שלי,
אני גאה בלשמוע על סיפורי ההעלייה של סבתא שלי,
אני גאה בלחשוב על השירות של אמא שלי
ואני גאה מורשת שאבא שלי השאיר לי,
בכל פעם ששיר התקווה מתנגד וכולם עומדים אני שרה אותו עם ראש מורם עם חיוך גדול "להיות עם חופשי בארצנו" צריך יותר מזה?

אני גאה באץ ישראל,
ואני גאה במורשת של העם היהודי
ואני לא מתכוונת לוותר על זה,
לכן אני אהיה בקרבי.