עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מייל
danialog14@gmail.com
חברים
שאריות של החייםBlackChamomileתיאוfrikit so what??אד;-)TigerLily
lidanThese HeavencosmicBFFעוד מוזרה בעולםMeshigamer girl
ThelseאפרתomerEmo LifeGhost Dog
נושאים
לא צריך לוותר
בשביל להתבגר- את לא צריכה לוותר על הילדות
בשביל שיקשיבו לך- את לא צריכה לוותר על הקול השקט
בשביל לבכות- את לא צריכה לוותר על הצחוק
בשביל לכעוס- את לא צריכה לוותר על השמחה
בשביל להגיד 'לא'- את לא צריכה לוותר על ה'כן'
בשביל לדעת- את לא צריכה לוותר על החוסר ידע

בשביל להיות את- את לא צריכה לוותר עצמך

האיש מהתחנה המרכזית

02/12/2014 18:52
דניאל

איש הנראה בשנות החמישים לחייו נכנס אל התחנה המרכזית, הוא לבש חולצה ורודה מהסוג שגם ערסים וגם הומאים מתפדחים ללבוש כבר (לא בקטע גזעני או משהו כן?) תחילה לא שמתי לב לכך כלל, חיכיתי בתחנה של הישוב שלי, תחנה דיי מרוחקת משאר התחנות, השעה הייתה בסביבות חמש ובד"כ בשעה הזו התחנה ריקה, איתי ישבו חייל שניסתי לזהות אבל לא הצלחתי ושתי ילדות שנראו קטנות ממני בערך בשנתיים.


"סליחה" הוא צעק אל פקיד התחנה, זה שתמיד יושב במשרד הגבוה שלו שכולם יכולים לראות אותו והוא יכול לראות את כולם, תמיד חשבתי שזה קצת מתנשא כאילו הוא מרגיש אלוהיי מלפנינו.

"סליחה" הוא אמר שוב במין צורת דיבור לא מוכרת "איזה קו מגיע לשדי חמד? אני רוצה לפגוש את אחותי אבל שכחתי לשאול אותה איזה קו מגיע לשדי חמד.. אתה יודע?"

"קו 21" צעק לו פקיד התחנה בחוסר סבלנות.

האיש עם החולצה הורודה הלך משם ובא לכיוון התחנה שלי- התחנה של קו 21

הוא התיישב על הספסל והסתכל אליי, חייכתי אליו למרות שפחדתי במקצת, כל שפת גופו וההתנהגות שלו לא נראו נורמאלים במיוחד.

הוא השפיל מבטו, רציתי לדבר איתו, לשאול אותו מתי הוא קבע עם אחותו והאם היא אמרה לו שקו 21 עוצר רק בעתיר ידע לייד השער של שדי חמד ולא מגיע יישירות לשם, רציתי גם לשאול אותו האם הוא יודע באיזה רחוב היא גרה על מנת לוודאות שהוא לא יאבד. אך בכל זאת העדפתי להיות בנאדם שקוף ואדיש ולהמשיך בעיסוקי בטלפון.

שתי הילדות שישבו איתי בתחנה השפילו מבטן, הבנתי אותן, הן לא רגילות לאוטיסטים.

לאחר כעשר דקות הגיע קו 21 לתחנה, האיש עם החולצה הורודה רץ היישר אליו

"אתה מגיע גם לשדי חמד נכון?" אמר כדי לוודאות

"לא! אני עושה רק את צ**-י*** כ***-י***" אמר בקור

לאחת מהילדות צלצל הטלפון ושמעתי אותה אומרת לאמה ככל הנראה "כן אמא יש כאן גם איזה איש מפחיד בתחנה אז אני אדבר איתך אחר כך"

"אז אתה לא עושה את שדי חמד?" אמר האיש עם החולצה הורודה וראיתי תסכול בעיניו

"אדוני אתה לא מבין עברית? אמרתי שלא עכשיו רד מן האוטובוס אתה מעכב את התור"

ידעתי שהוא לא באמת עושה את שדי חמד אלא רק את עתיר ידע ורציתי להגיד לו את זה, באמת שרציתי אבל לא ידעתי כיצד.

האוטובוס החל לנסוע ואני המשכתי לבהות באיש עם החולצה הורודה עומד באמצע התחנה המרכזית מיואש מבולבל ומתוסכל, ראיתי שאיזו מישהי שזרה לו ניגשת אליו, מנסה להסביר לו אך ידעתי שזו יכלה להיות אני.

רגע לפני שירדתי מהאוטובוס אל התחנה שלי שאלתי את הנהג

"תגיד אתה עושה גם את עתיר ידע בשעה הזו?"

"לא.. איזה? בשעה כזו? למה לי?"

ניסתי לפייס את עצמי בידיעה שגם ככה לא יכולתי לעזור לו אבל זה לא עזר, האיש הזה כנראה לא זוכר אותי וגם לא היה זוכר אותי חמש שניות לאחר שפגש אותי, אבל אני לעולם לא אשכח אותו..

 למה? כי אנשים כאלה אלו אנשים שנחרטים בזיכרון.



הערת הכותבת (; :מכאן כבר פחות קריטי שתקראו.. זה רק איך שהגעתי לכתוב את זה...

המקרה הזה קרה לפני שנתיים, ואני בטוחה שלכל אחד יש את האיש הזה.. האיש הזה שלא יוצא לך מהראש, זה לא חייב להיות מפגר, זה בדרך כלל גם קבצן או הומלס... אבל למה אני מספרת לכם את זה? הרי ברור שיש סיבה ואני לא סתם אומרת דברים כאן...

היום יותר מכל יום רגיל נתקלתי במפגרים, ומשהו קרא לי לכתוב את זה...

זה התחיל היום בשיעור ספורט, קראתי לחברה שלי מפגרת, ואז חברה אחרת שלי מ"כנפיים של קרמבו" מי שמכיר ומי שלא שיישאל אותי על זה כי זה חבל לא להכיר את זה אמרה לי "רגב אל תקראי לילדים מפגרים בבקשה, אני יודעת שזה הרגל.. תשדלי"

"כן.. את צודקת מצטערת.." אמרתי לה וסיפרתי לה על בן דודי, גם הבן דוד שלי מפגר ואני לא מתביישת בכך, בעבר התביישתי ואני מתביישת בכך שהתביישתי...

אחר כך היו לי שעתיים חלון כי התבטל פיסיקה, בלית ברירה הלכתי אל הספרייה, ראיתי שם את ידיד שלי מכין שיעורי בית ומכיוון שלי לא היו שיעורי בית החלטתי לעשות את מה שנראה לי לנכון לעשות בספרייה- לקרוא ספר, חיפשתי ספר שאני יוכל לקרוא ולדעת שזה זה, ספר שלא אוכל להפסיק לקרוא.. מצאתי את "מה אם היו אומרים לך" בהתחלה חשבתי שזה ספר פילוספי, כמו שאני אוהבת מן המדריך לטרמפיסט בגלאקיסה שכזה... רק פחות מוכר, לא הייתי צריכה יותר מלקרוא את ההקדמה על מנת להבין שטעיתי, ובגדול, למעשה זה היה ספר על אמא לילד אוטיסט, ולא רק שהיה לי קל להפסיק לקרוא אלא הסיבה הייתה סיבה נעלת אפילו יותר- לברר פרטים על הספר, על הסופרת, ועל מה שבינהם, זה נחשב לדעתי ספר טוב.

לאחר מכן היום בערך בחמש כשהייתי בדרכי מהמורה לאנגלית התחלתי ללכת בשביל השחור, דרך קיצור שמחברת בין שני הישובים שלנו, לא הספקתי ללכת צעד וכבר רוכב אופניים צעק לעבריי "היי היי תעצרי!" בהתחלה חשבתי שהוא עיוור, מבטו היה למעלה ולא היה נראה כאילו הוא רואה אותי, אבל אם אתם מספיק נבונים בטח הצלחתם להבין שהוא היה אוטיסט, "אני לא מכיר אותך מהמרכז?" הוא שאל "לא נראלי" אמרתי מפוחדת במקצת- כרגיל. "איזה מרכז?"

"המרכז של כנפיים של קרמבו" הוא אמר בקול של מובן מאליו.

"לא.." אמרתי "מצטערת" ובלי שאספיק להמשיך את המשפט הוא ישר נסע, הוא בטח לא זוכר אותי, הוא רגיל, אבל אני לא הפסקתי לחשוב עליו לאורך כל הדרך הביתה עד עכשיו..

למה? כי אנשים כאלה אלו אנשים שנחרטים בזיכרון.

Meshi
02/12/2014 20:28
זה דיי נורא שאנשים מתייגים אנשים שהם קצת שונים מהם כמפחידים ומוזרים.
אבל זה נמצא בכל מקום, ולצערי אין דרך לאכוף את זה.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
רוגע

עם דברים כאלה אני יכולה לחרפן אנשים.. כולם לחוצים תמיד ומודאגים, אבל אני לא זוכרת את עצמי דואגת, כאילו אני תמיד דואגת למה יקרה אחר כך אבל חוץ מזה אני יודעת שהכל יסתדר.. כי ככה זה אצלי.. הכל תמיד מסתדר. כי אי אפשר שזה אהיה אחרת.. אין סיטואציה כזו..

פעם אחת קרה לי, משהו שולי קטן ולא חשוב לא היה לי איך להגיע למופע של חברות שלי, אבל הייתי שאננה מדי הייתי בטוחה שכמו תמיד הכל יסתדר, אבל לא, בסוף לא הלכתי למופע.
תליתי את הכרטיס על הלוח שהם וחיכיתי, חיכתי לסרטים שאני אראה, להופעות אחרות, לקבלות מאוטובוס, חיכיתי לדברים שכן יסתדרו, והם הגיעו, יש לי את הכרטיס עדיין על הלוח קבור בין המום כרטיסים אחרים אבל הוא עדיין שם, להוכיח וגם להזכיר לעצמי- שרק הרוב מסתדר
קרבי

את הצד הזה בעצמי קצת קשה לי להסביר.
אני אהיה בקרבי,
לא אני לא רוצה להיות בקרבי אני רוצה
אבל אני לא אומרת שאני רוצה,
אם אני אגיד שאני רוצה להיות
זה אומר שיש ספק אם אני אהיה או לא אהיה,
ואני אהיה בקרבי,

מדינת ישראל חשובה לי בצורה שאין לי מושג איך להסביר,
זה התחיל כמה שבועות לפני שסבא שלי נפטר
בדיוק גמרתי את העבודת שורשים עליו,
למדתי על מה הוא היה
העבודה מוצגת עכשיו בבית התפוצות
ובאתר של הקיבוץ שבו הוא גדל.

סבא שלי היה לוחם בפלמ"ח
והעביר לי את הכחול לבן שבדמו.
ובכל פעם שאני מדברת
או חושבת על ארץ ישראל
אני מתמלאת גאווה.
אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,
אני גאה להיות נכדה של סבא שלי,
אני גאה בלשמוע על סיפורי ההעלייה של סבתא שלי,
אני גאה בלחשוב על השירות של אמא שלי
ואני גאה מורשת שאבא שלי השאיר לי,
בכל פעם ששיר התקווה מתנגד וכולם עומדים אני שרה אותו עם ראש מורם עם חיוך גדול "להיות עם חופשי בארצנו" צריך יותר מזה?

אני גאה באץ ישראל,
ואני גאה במורשת של העם היהודי
ואני לא מתכוונת לוותר על זה,
לכן אני אהיה בקרבי.