עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות
מייל
danialog14@gmail.com
חברים
שאריות של החייםBlackChamomileתיאוfrikit so what??אד;-)TigerLily
lidanThese HeavencosmicBFFLonelyGirlעוד מוזרה בעולםMeshi
gamer girlsmooth criminalאפרתomerEmo LifeGhost Dog
נושאים
לא צריך לוותר
בשביל להתבגר- את לא צריכה לוותר על הילדות
בשביל שיקשיבו לך- את לא צריכה לוותר על הקול השקט
בשביל לבכות- את לא צריכה לוותר על הצחוק
בשביל לכעוס- את לא צריכה לוותר על השמחה
בשביל להגיד 'לא'- את לא צריכה לוותר על ה'כן'
בשביל לדעת- את לא צריכה לוותר על החוסר ידע

בשביל להיות את- את לא צריכה לוותר עצמך
פשוט..
03/07/2015 17:44
דניאל

האמת שרב הזמן כל מה שמתחשק לי זה לשבת בחדר שלי במזגן, לשים שירים של עידן עמדי או נתן גושן או עוד אחד מהזמרים הישראלים מהסוג הזה ולשחק קנדי קראש עד שייגמרו לי החיים.

 זאת אומרת יתחילו... 

לא יודעת תלוי איך מסתכלים על זה..


אני לא מבינה את האנשים שיוצאים כל יום מהבית ומסתבכים בצרות ומתחילים אהבות חדשות וריגושים ודרמות... 

איך יש להם כח לחשוב ככ הרבה? 

עיקר המחשבות שלי הולכות על מה אני הולכת לאכול בארוחה הבאה או איזה טעים מה שאני אוכלת ברגע זה.. 

אני מניחה שגם האנשים האלה מהקבוצות בווצאפ האנטי סחיות שמצרפים אותי אליהן משום מה גם לא מבינים מה ההנאה שלי בלחשוב על אוכל קנדי קרש ושינה...


למרות תפיסת העולם העצלנית הזו אני דיי שמחה  שהגעתי אליה, כי היה לי קשה למצוא את השקט הנפשי הזה, 

היה לי קשה להבין שבסופו של דבר כל מה שאני צריכה זה להפסיק לדאוג לזה שאולי לא יהיו לי חברים, להפסיק לדאוג לזה שאולי אני לא אתאהב לעולם ולהפסיק לדאוג שאולי אין אף אחד בעולם שמבין אותי.

 היו תקופות שכל מה שהיה לי זה את עצמי, הייתי כלואה בתוך המחשבות שלי ולא היה זכר למפתח מתוך הכלא הזה, 

וזה כלא אכזר זה כלא שככל שאתה נמצא בו יותר זמן אתה מתחיל להתרגל אליו ולאהוב אותו, אתה מתחיל להתמכר לרחמים העצמיים, לדימוי העצמי הנמוך, לעצב הבלתי פוסק ולמחשבות שבסוף הכל נגמר.


אני כבר לא שם ואני שמחה, 

כרגע אני במצב שאני יודעת שיש את הבנאדם שאני יכולה לדבר איתו על הכל, 

יש לי את החברות שאולי אני סתם תמימה אבל אלו בנות שאני רוצה שיהיו בחתונה שלי, 

בנות שאני רוצה לצאת איתן לברים כשנהיה גדולות, 

בנות שאני רוצה להיתקע איתן בדרום תל אביב בשעה שלוש בלילה בלי לדעת איך לחזור ובסוף לחזור... 

זה בנות שאני יודעת שגם הן רוצות את זה איתי. 

יש לי אפילו רומן מציק ומתוק שלא פוסק

יש לי כל מה שאני צריכה ורוצה.


אני יודעת שבעתיד אולי קרוב אולי רחוק הכל ייפסק, 

אני יודעת שאני לא אחייה לנצח והחלומות שלי כרגע אולי אני לא אצליח להגשים את כולם ואולי אני גם לא ארצה, 

אני יודעת שאני עוד אשנה את הדעה שלי פעמים רבות לפני שאסיים את תהליך ההתבגרות,

 אבל כרגע,

 אני נהנת מהכל, אני נושמת את האוויר לריאות חזק כמה שאפשר כדי שהרגע לא ייפסק, 

אני לומדת להעריך את הדברים כשהם ישנם, לא שנייה אחרי שהם עוזבים, ולומדת שתמיד יהיה משהו טוב אז אין לי זמן להצטער על מה שנעלם.

כרגע אני פה ואני לא צריכה לחשוש מדרמות, 

אני לא צריכה לחשוש ממשברים 

ואני יכולה בשקט נפשי (ממכר לא פחות מעצב) לשבת במזגן לבד לשחק קנדי קראש במיטה כשהמזגן ועידן עמדי פועל בעוצמה הכי חזקה ולדעת שהחיים יקרו מעצמם. 

2 תגובות
The look
07/06/2015 00:06
דניאל
אתה מתבונן למישהו בעיניים ורואה אותו,אתה לא מסתכל על העבר שלו וגם לא על מי שהןא עתיד להיות, אתה רואה אותו ורק אותו, לא את המבט המפוחד וגם לא את החיוך המזויף שהעיניים מסגירות,אתה לא מסתכל על איך שהוא נראה היום ועל איך שהוא מראה פעם, כל מה שאתה רואה זה בדיוק את מה שהוא , מה שכולם למען האמת , נשמה מבולבלת בתוך מאגר נשמות מבולבלות שנקרא כדור הארץ, אלא שההבדל בין הנשמה הזו לשאר הנשמות במאגר היא שהנשמה הזו, ואילו רק לזמן קצוב שייכת לך ואתה שייך לה.
0 תגובות
חודש פחות יום
09/03/2015 22:06
דניאל

בדיוק לפני חודש ויומיים קיבלת ההחלטה ההיא, אני עד היום עוד לא יודעת אם זו החלטה טובה או לא אבל זו החלטה שגרמה לי להבין כל כך הרבה דברים,

חשבתי על הכל, חשבתי על היום של אחרי, על היום של לפני על המצב שישתנה בנינו ואני דיי בטוחה שגם הוא חשב על כל זה.


20:07 יום שבת ה07/2:

הוא: מזל טוב לנו

הוא: היום חודשיים

אני- נראה לאחרונה ב20:07

20:09:

אני:מתי אתה מתחיל מחר?

הוא: שנייה למה?

אני: אהה כלום אז לא משנה..

הוא: דיי כבר עם הלא משנה.. אם יש לך משהו להגיד תאמרי אותו וזהו

אני: יש לי משהו להגיד אבל אני לא רוצה להגיד אותו בווצאפ בגלל זה שאלתי מתי אתה מתחיל מחר

הוא- נראה לאחרונה ב20:11

21:16

אני: ***, אני אוהבת אותך

הוא: גם אני אוהב אותך

הוא: מזל כבר חשבתי שקרה משהו

אני: לא.. בינתיים כלום חח

הוא: אז מתי את מתחילה מחר?

אני: אני יוצאת לסמינר קולנוע ליומיים...


ויצאתי לסמינר קולנוע, חשבתי עליו לאורך רב הסמינר, כל סרט, כל קורס, אפילו האוכל במזנון הזכיר לי אותו וגרם לי לכאב ולתהיה, תהיה שתמיד הובילה לאותו מקום- "אל תדאגי את עושה את הדבר הנכון."


יום שני בערב חזרנו הביתה ושלישי כבר חזרנו לבית ספר.

תכננתי לעשות את זה בהפסקה של 10 אבל משהו עצר אותי, לא משהו מנטאלי, משהו פיזי, היה לי משהו של המחיובות אישית על ההפסקה.. אם הייתי בשלב אחר של ההתבגרות שלי בוודאי הייתי רואה בזה ובסמינר כסימן למה שאני צריכה לעשות, אבל בשלב הזה ראיתי בזה בתור עיכוב למשהו שהיה צריך ממזמן להיעשות.

ההפסקה של 12 הגיעה, היה להם שעת חלון שעה לפני, ראיתי ילד מהכתה שלו במסדרון

"אלי, *** בפנים?" שאלתי, הוא לא ענה רק פתח את הדלת, הוא ישב שם עם כל החברים שלו, מה שיפה בו זה שלא משנה איפה הוא נמצא הוא תמיד במרכז, גם כשהוא לא במרכז צומת הלב בו הכי מבחינים... בעצם לא יודעת.. אולי זה רק אני..


יצאנו החוצה, היה דיי קריר כיאה לתחילת פבואר,

"איך היה בסמינר?" הוא שאל

"וואי היה כל כך כיף!! הי"בניקים כאלה אחים" אמרתי בדרכנו לשולחנות האבן שליד המעבדות.

התיישבנו

הסתכלנו אחד על השני

"על מה רצית לדבר איתי?"

וואוו, כל כך הרבה פעמים מאז יום שבת בניתי את השיחה הזו בראש, חשבתי על מה להגיד ואיך אבל פתאום זה נראה כל כך פשוט

"***, אני חושבת שאנחנו צריכים להיפרד" אמרתי בקול רועד וכמעט התחלתי לדבר על הסיבות אבל הוא הקדים אותי

"אני יודע" הוא אמר "גם אני חושב ככה"


זה לא היה קשה כל כך, למעשה זה לא היה קשה בכלל, עשינו את דרכינו חזרה לבניין בשתיקה חצי מביכה כשנכנסנו אני פניתי לכתה שלי והוא פנה לחברים שלו. פשוט ככה, פשוט ככה התחיל החודש הכי הזוי בחיים שלי.


במשך שבוע וחצי לא ידעתי איך לאכול את הפרידה הזו, הייתי עצבנית בכל פעם שהוזכר השם שלו וכאשר עניינו היו מצטלבות הלכתי לכתה שלי המקום היחיד שידעתי שאליו לא ילך לעולם והוצאתי שם את העצבים שלי, יש הרבה סימני בעיטות על הלוח כעת ולפחות שלושה כסאות שבורים שאני אחראית עליהם בעקבות השבוע וחצי האלה.

ואז, פשוט ככה הם עברו, והתחלנו לדבר כידידים, חזרנו לדבר בקבוצות משותפות בווצאפ, ונראה כאילו שנינו המשכנו הלאה אבל בתוך תוכי זה רק בער, וכמה שניסיתי להתעלם מזה, ולשכנע את עצמי שזה לא ילך לא הצלחתי, אנחנו עדיין מדברים בווצאפ, אני לפעמים אפילו בודקת מתי הוא נראה לאחרונה, סתם כדי לדעת מה קורה איתו..


אבל מה שיפה שהחודש הזה לא היה עסוק רק בפרידה, לאורך כל הזמן הזה שהייתי בתיכון תהיתי ביני לבין עצמי אם באמת עשיתי את הדבר הנכון כשעברתי באמצע השנה ולא נשארתי בתיכון שהייתי בו, מובן שטוב לי במקום הנוכחי אבל נהינו ביחד זמן ממש קצר אחרי שהגעתי ופעם בכמה זמן חשבתי לעצמי 'אולי הדבר היחיד שהיה טוב במעבר זה הוא ומה יקרה ביום שניפרד?' והנה נפרדנו, ועדיין אף אחד לא מפנה לי את העורף למרות שהוא עדיין במרכז העניינים ועדיין העניינים ממשיכים לזרום כרגיל, וביום חמישי אחד כשהייתי כל כך מדוכאת מהמחשבה שאני כבר רק אקסית  החלטתי להתנתק מהעולם ולהתחבר לאוזניות, לשים שירים עצובים ובפינת הכתה בשקט להוריד כמה דמעות (זה ייצא חרוז באמת שלא בכוונה) לא ציפיתי שמישהו יבוא, לא חשבתי שלמישהו יהיה אכפת או שמישהו יעז אבל באו אליי וניסו לראות מה קרה ומה כואב ואז הבנתי מאמצע שום מקום, אני באמת נמצאת במקום הנכון. 

מדי פעם כאשר חשבתי על ההחלטה שעשיתי לפני חודש פחות יום חשבתי על ההחלטות שעשיתי לאורך כל החמש עשרה שנים הקצרות שבהן אני חייה, והבנתי, שכל החלטה שעשיתי, וכל החלטה שאני יעשה, גם השגיות ביותר הן החלטות טובות, כי הן הביאו אותי לדברים הנכונים שעשיתי ואעשה.


ואז, פשוט ככה עבר לו חודש פחות יומיים מאז ההחלטה, והגעתי להחלטה חדשה, החלטה שהגעתי אליה כל כך הרבה פעמים בחודש האחרון- להגיד לו מה אני מרגישה, באותו לילה נרדמתי עם חיוך אבל בבוקר מובן שהשתפנתי ושום דבר טוב עוד לא צמח מזה, אבל ביומיים האחרונים הרבה אמרו לי שנראה שמשהו השתנה בי לטובה, חלק אמרו השיער חלק אמרו הגוף, חלק אמרו שאני פשוט יותר קורנת מפעם אבל הייתה אחת ששאלה אותי שאלה שעניתי עליה רק לעצמי

"יש לך מישהו חדש נכון?" היא שאלה בחיוך שרק שתינו מבינות

'לא', חשבתי לעצמי 'זה בדיוק אותו אחד'


הייתי יכולה לסיים את הפוסט פה עם סוף טוב ויכולתי גם קודם עם כל מיני סופים

אבל עכשיו, ברגע זה אני חודש פחות יום מאז שנפרדנו, כל מה שנשאר לי ממנו זה כמה תמונות ישנות, שרשרת, ונראה לאחרונה בווצאפ.

כל שיר מזכיר לי אותו, כל חיוך, כל תמונה, כל רגש שמתעורר מזכיר לי את מה שהיה לנו ואני מבינה משהו- מעולם לא אהבתי אותו כל כך

ואם הייתי יודעת בוודאות שגם הוא מרגיש כלפיי את מה שאני מרגישה לא הייתי מהססת,

תשע ושתי דקות מתחברת לווצאפ, 'אם הוא יהיה מחובר נתחיל שיחה' אני חושבת לעצמי

הוא- נראה לאחרונה ב 21:01


עזבי נועה.. איחרתי את הרכבת בחודש פחות יום ודקה.

7 תגובות
אני ועצמי, ועוד מישהי
27/01/2015 21:52
דניאל

"דיי!! דיי!!" אני עצבנית על עצמי יותר מאיי פעם "דיי עם החיוך המזויף, דיי עם הגישה המלאכותית, די לצבוע כל דבר בשוקולד ורוד ולחשוב שהוא יהפוך להיות טוב, דיי!! זה לא הולך ככה!"

את לא יכולה לצפות מאנשים להבין אותך ולהקשיב כשאת לא מקשיב ומבינה את עצמך, משתמשת לך בגישות מטופשות, משפטים "עמוקים" משירי פופ, עאלק "מי שלא ניסה לפגוע בי אין לי מה להיפגע ממנו ומי שניסה לפגוע בי עוד יותר אין לי מה להיפגע ממנו" ברור שאת לא יכולה להיפגע, הרי את מתה מבפנים, חיוך מתקתק מבחוץ, ניפפוים לבבים, קונה את האושר של כולם במחיר השמחה שלך, דיי עם השמחה הזו, את לא יכולה לחייך כל הזמן ולצפות להיות חזקה מזה, ודיי לנצל את המקום הזה כדי לזכות בקצת פריקה, אלוקים עוזר למי שעוזר לעצמו, משחקת לך בבובת ברבי בצורתך ומצפה שאנשים יבינו מה יש בך, מוכרת אשליות, חיים טובים יש לך, וואלה חיים טובים- משפחה, חברות, חבר.. יותר מזה אי אפשר לבקש לא? לא! באמת אי אפשר לבקש יותר מזה, אז דיי עם הגישה הצינית הזו..

בנאדם קיצוני, או שהכל מתקתק וורוד או שהכל ציני ואפל והחיים שלך נוראיים.

יודעת מה דיי, דיי לצבוע הכל בורוד ולהתלונן על זה דיי להשתמש בציניות נגד החיים שהם באמת מושלמים שלך.

פשוט דיי לרחם על עצמך ולחזור כל פעם על אותם דברים שאמרת גם בשנים קודמות.

תתעוררי שניה מהמקום שאליו הגעת ותתחילי להתנהג כמו עצמך, להתנהג כמו עצמך כי רק ככה יכירו אותך.

2 תגובות
מי שהוא היום.
21/01/2015 19:49
דניאל

הוא צופה בסרטון מוטיבציה ביו טיוב ומיד עולה לו הבזקי זיכרון, הוא נזכר במישהו שהוא היה פעם, מישהו שהוא כל כך מפחד ממנו, מפחד לחזור אליו, הוא רואה מטרה אחת מול העיניים, והוא לא מוכן לוותר עלייה כמעט בשום מחיר.

"אני חייב להתאמן" הוא אומר לי,אני צופה בו, עושה מתח, שכיבות סמיכה, חבל, כפיפות בטן, כל מה שיאפשר לו לשכוח את מה שהוא פעם היה אלא שבעצם זה מה שגורם לו לזכור.


"זכרו את היום הראשון" אומר האיש בסרטון המוטיבציה "זה האיש שלעולם לא תרצו לחזור אליו, זה האויב שלכם ברגע שתנצחו אותו תבינו כמה הוא קטן. אף מסע לא מתחיל בבת אחת, זה ייקח זמן אבל ברגע שתנצחו אותו תבינו כמה טובים אתם"


הוא נזכר, הוא זוכר את היום הראשון טוב טוב, הוא רואה אותו כל יום, בין השרירי בטן, בין השרירי רגליים הוא רואה אותו בכל צעד שהוא עושה, מקום ראשון בכל שיעור ספורט בכל נושא והוא עדיין זוכר את היום הראשון, מפחד לחזור אליו.

אני צופה בו מהצד, מנסה לשפר מטרה שכבר ממזמן השיג, מנסה לשנות, להגיע למקום טוב יותר, אני לעולם לא אבין את זה, אני גם לא מתיימרת להבין.


"אתה יודע שאני גאה בך?" אני לוחשת לו בעוד הוא מביא לי תמונה שלו מלפני שנתיים "בגלל זה אני לא אומרת לך את זה, יש מספיק אנשים שגאים בך, אתה בטח כבר יודע את זה טוב" אני מדברת אליו והוא לא מקשיב, הוא עסוק בלהשיג את המטרה


"את יודעת" הוא אומר לי "אני מראה את זה לאנשים אחרים, אנשים שבאותו מצב שלי לפני שנתיים וזה לא עושה להם כלום, אני לא מבין אותם, איך אפשר לראות את זה ועדיין להגיד 'למי יש כח?' ו'זה לא בא לי טוב עכשיו' ? "


כולם רוצים להיות כמוהו, כולם רוצים להיות איתו, יש לו כריזמה של מנהיג ויש לו אופי שאפשר רק להתאהב בו, הוא אכפתי והוא רגיש והוא בנאדם מדהים, אבל קודם כל, הוא היה פעם שמן, זה ילך איתו לכל מקום, ולא משנה אם הוא יילך לשייטת, לא משנה אם הוא ידגמן לקסטרו לא משנה מה יהיה, עד שהוא לא ישחרר ממי שהוא היה הוא לא יוכל להיות מי שהוא היום.

0 תגובות
ללכת
08/01/2015 17:11
דניאל

להתחיל ללכת, ללכת מהר, ללכת מהר מאד, לא, לא ללכת, לרוץ!


לעבור על פני כל האנשים שרק מסתכלים עלייך במבט מוזר,

לחלוף על פני מקומות מהעבר שלעולם לא תחזרי אליהם שוב,

פשוט לרוץ,

לא לשים לב לכלום,


השיער מתפזר ברוח,

הג'ינס הצמוד מקשה על יכולות הריצה

ונעלי הבלנסטון לא מיועדות לכאלה צעדים.


אבל כל זה לא משנה,

כל זה לא משנה כי את רצה,

את רצה ולא אכפת לך מה חושבים

מתי חושבים

 ואיפה היית כשכל זה קרה,

את רצה אז כל זה לא משנה.


ואז להפסיק לרוץ,

להפסיק לרוץ ולהסתכל אחורה,

להסתכל אחורה על כל מה שעברת,

על כל מי שעברת

להסתכל אחורה על דברים שלעולם לא תחזרי אליהם.


ואז, אז לעצור,

לעצור ולחשוב את כל מי שפספסת,

להסתכל מסביב ולראות את עצמך לבד,

 מקום ראשון תמיד,

 אבל לבד,


ולחכות,

לחכות כי אי אפשר להיות לבד,

אי אפשר להיות לבד כי את לא יכולה תמיד להיות לבד,

את לא יכולה תמיד להיות לבד כי תפגעי בעצמך.

את מחכה ומחכה,

רצת מהר את הרבה זמן תישארי לבד,

 את עומדת לפגוע בעצמך

את עומדת לפגוע בעצמך אבל תזהרי,

עדיף שתמשיכי לרוץ,

עדיף שתמשיכי לרוץ כדי לא לפגוע בעצמך.


את מתחילה ללכת, ללכת מהר, ללכת מהר מאד, לא, לא ללכת, לרוץ!

0 תגובות
עם בנאדם חכם להישען על המקרר
03/01/2015 13:26
דניאל

התיישבתי לידו והתחלתי לדבר איתו,  המון דברים יכולים להתפתח משיחה אחת עם בנאדם אחד לא צפוי, הוא נראה לי מעט בודד אבל זה לא הפריע לנו לנהל שיחה הגיונית, שנינו היינו במקומות שלא רצינו להיות בהם וכל חוקי ההיגיון מצביעים על כך שהיינו אמורים לפתח קשר מסוים באיזשהו שלב.

ישבנו על הספה ודיברנו על ידידה שלו, מישהו חמודה ומצחיקה, לא סחית בכלל, אני בטוחה שאם היה לי יותר הזדמניות לדבר איתה היא הייתה יכולה להיות הדפי השנייה שלי (דפי זו החברה הכי טובה שלי, אני אכתוב עלייה מתישהו אולי..). כבר כמעט חודש לא יצא לי לדבר עם בן מבלי להרגיש אשמה או מבלי לגרום לו להרגיש אשם, מאז שיש לי חבר הדברים הרבה יותר מסובכים, מה אשמתי שאני יותר מתחברת לבנים?

התחלנו להסתכל על תמונות מוזרות בטמבלר, הייתי בטוחה שטמבלר זה רק בנות בלונדיניות עם עיניים כחולות שמצטלמות עם כובע סווטשירט ומכנסיים קצרים ועדיין נראות יפות, מסתבר שיש בזה גם דרכים לאנוס את פטריק וכל מיני דברים על מלחמת הכוכבים, והמון דברים שגורמים להומור שלי להידרדר.

הסרט שהחבורה ראתה נגמר, וכמה מהחברות שלי הלכו להסתודד בפינת הבית, הן דיברו על בנים ועל רגשות וכל מיני דברים שאני שונאת לדבר עליהם... אני והוא הלכנו לכיוון המטבח משום שרציתי כריות. הייתי בבית לא שלי והכרתי אותו יותר טוב מבעל הבית, חיפשתי על המדף כריות והיה צ'יריוס אז התפשרתי, שנינו עמדנו שם שותקים, החלטתי להפסיק את השתיקה המביכה אז התיישבתי.

כך יצא שבשעה אחת וחצי בלילה נשענתי על מקרר ודיברתי עם ילד שלא הייתי מדברת איתו אם לא הייתי מרגישה לא קשורה.

"ממש עודדת אותי את יודעת?"

"באמת למה?" שאלתי אותו

"אני לא רציתי להיות כאן, באתי לכאן כי לא נעים לי אני רוצה את החברים שלי מהכפר"

חייכתי אליו אבל מיד אחרי זה עשיתי קול של גועל

"מה קרה?"

"היה תחושה של רגש באוויר.."

הסתכלנו אחד לשני בעיניים והרגשתי שאני יכולה לספר לו הכל, אבל העדפתי כמה שפחות, אני לא רוצה להיפגע, לא שוב.

מה שמוזר בו זה שהוא כריזמטי אבל בכל זאת לפי מה שהוא סיפר הוא היה ללא חברים בחטיבה, התלבטתי האם לספר לו שגם אני ככה, הבנתי שעדיף שלא, תמיד עדיף שהצד השני ידבר.

"אני יכול לספר לך את הסיפור הזה אם את רוצה פשוט לא כרגע.."

"זה בסדר, גם אני לא סיפרתי לך הרבה דברים." אמרתי לו "אני יודעת שכשאני אגיע הביתה אני אחשוב על דברים שהייתי אמורה להגיד בשיחה ולא אמרתי"

"כמו?"

"אנחנו כרגע בשיחה, אני לא יכולה לחשוב על דברים שיכולתי להגיע ולא אמרתי בשיחה כשאני בשיחה.."


הרבה זמן לא יצא לי לדבר עם בנאדם חכם שאני יכולה להגיד לו הכל בלי שישפוט אותי ושאפילו יוכל להזדהות איתי

יש לי רשימה של דברים לעשות לפני גיל 30 אחד מהם זה לדבר עם איש חכם. לפחות את זה הצלחתי לעשות.


קמנו מליד המקרר והתחלנו לגרום לשאר לרצות ללכת הביתה, השעה הייתה בסביבות שלוש, עזרתי לבעל הבית לסדר וראיתי אותו יושב על הספה ובוהה,

"חושב על דברים שהיית צריך להגיד ולא אמרת?" שאלתי כשהגעתי שוב להרים כוסות פלסטיק ופרינגלס מהרצפה

0 תגובות
ליאן.
12/12/2014 17:25
דניאל

בדרכנו לתחנת האוטובוס שרק אלוקים והיא יודעים איפה היא נמצאת אני מנסה להסביר לה את משמעות המקום הזה בשבילי מבלי לחשוף על עצמי שום חלק באישיות שהיא עוד לא הכירה,

 לא כדאי להלחיץ בנאדם שרק הרגע סיפרתי לו שקשה לי למחוק את החיוך כי אני לא יודעת איך החברה תקבל את זה,

אני מנסה להסביר לה מה אני כותבת כאן, ולמה זה ככ חשוב לי, אני משתדלת לספר לה על תכונות האופי שיוצאות ממני פה מבלי להגיד שום דבר על עצמי שהיא לא ידעה, משום מה אני מרגישה איתה נוח.

"אבל אל תחפשי אותי, וגם אם את מוצאת וחושבת שזו אני אל תמשיכי לקרוא" אני מזהירה אותה למרות שבדעיבד הבנתי שזה רק מעורר את הסקרנות עוד יותר.

היא מספרת לי שגם היא לא מוצאת שום כישרון וכתיבה הכי מדברת אליה, למרות שהיא לא כתבה הרבה זמן כי היא (כמוני) יכולה לכתוב רק כשהיא עצובה ורק כשהיא לבד.

הגענו אל התחנה וישבנו על הספסל שיוצא ממנה קבעתי בפעם האלף עם עצמי שלעולם לא אגור בעיר אלא אם זו ירושלים, אני פשוט לא מסתדרת עם ערים ואוטובוסים.

היא תיארה לי כיצד היא מרגישה כאשר היא כותבת, אני הקשבתי לה והזדהתי, להיות משהו אחר פעם בכמה זמן זו הרגשה טובה.

ואז.. אז היא שאלה את השאלה הכי מסובכת ששאלו אותי אי פעם- "ואיך האנשים שם?"


'וואוו' חשבתי לעצמי 'מעולם לא תיארתי את האנשים'

"יש  שם כל מיני סוגים, כל אחד הוא מדהים בפני עצמו, הכי מדהימה זו ליאן, הילדה עוד לא התחילה לסיים חטיבה והיא בוגרת יותר מרב האנשים המבוגרים שאני מכירה, את קוראת דברים שלה ואת נמסה מהתרגשות, הכתיבה שלה יוצאת דופן, אם אנחנו נהיה הדור שיפסיק לקרוא לדעתי נפסיד את אחת הסופרות היותר טובות של המאה"

כמובן שהיא לא הבינה, כתיבה טובה היא מסוג הדברים שרק כתיבה טובה יכולה לתאר,

דיבור,לפחות שלי, מצליח לתאר מעט מאד דברים.

עלינו על האוטובוס המלא עד קצוותיו ובהיתי בחלון בעודי ממשיכה לכתוב בראשי את התיאור של ליאן.


"על מה את חושבת?" היא שאלה

"סתם" חייכתי "על משהו שבחיים לא אצליח לכתוב"

1 תגובות
האיש מהתחנה המרכזית
02/12/2014 18:52
דניאל

איש הנראה בשנות החמישים לחייו נכנס אל התחנה המרכזית, הוא לבש חולצה ורודה מהסוג שגם ערסים וגם הומאים מתפדחים ללבוש כבר (לא בקטע גזעני או משהו כן?) תחילה לא שמתי לב לכך כלל, חיכיתי בתחנה של הישוב שלי, תחנה דיי מרוחקת משאר התחנות, השעה הייתה בסביבות חמש ובד"כ בשעה הזו התחנה ריקה, איתי ישבו חייל שניסתי לזהות אבל לא הצלחתי ושתי ילדות שנראו קטנות ממני בערך בשנתיים.


"סליחה" הוא צעק אל פקיד התחנה, זה שתמיד יושב במשרד הגבוה שלו שכולם יכולים לראות אותו והוא יכול לראות את כולם, תמיד חשבתי שזה קצת מתנשא כאילו הוא מרגיש אלוהיי מלפנינו.

"סליחה" הוא אמר שוב במין צורת דיבור לא מוכרת "איזה קו מגיע לשדי חמד? אני רוצה לפגוש את אחותי אבל שכחתי לשאול אותה איזה קו מגיע לשדי חמד.. אתה יודע?"

"קו 21" צעק לו פקיד התחנה בחוסר סבלנות.

האיש עם החולצה הורודה הלך משם ובא לכיוון התחנה שלי- התחנה של קו 21

הוא התיישב על הספסל והסתכל אליי, חייכתי אליו למרות שפחדתי במקצת, כל שפת גופו וההתנהגות שלו לא נראו נורמאלים במיוחד.

הוא השפיל מבטו, רציתי לדבר איתו, לשאול אותו מתי הוא קבע עם אחותו והאם היא אמרה לו שקו 21 עוצר רק בעתיר ידע לייד השער של שדי חמד ולא מגיע יישירות לשם, רציתי גם לשאול אותו האם הוא יודע באיזה רחוב היא גרה על מנת לוודאות שהוא לא יאבד. אך בכל זאת העדפתי להיות בנאדם שקוף ואדיש ולהמשיך בעיסוקי בטלפון.

שתי הילדות שישבו איתי בתחנה השפילו מבטן, הבנתי אותן, הן לא רגילות לאוטיסטים.

לאחר כעשר דקות הגיע קו 21 לתחנה, האיש עם החולצה הורודה רץ היישר אליו

"אתה מגיע גם לשדי חמד נכון?" אמר כדי לוודאות

"לא! אני עושה רק את צ**-י*** כ***-י***" אמר בקור

לאחת מהילדות צלצל הטלפון ושמעתי אותה אומרת לאמה ככל הנראה "כן אמא יש כאן גם איזה איש מפחיד בתחנה אז אני אדבר איתך אחר כך"

"אז אתה לא עושה את שדי חמד?" אמר האיש עם החולצה הורודה וראיתי תסכול בעיניו

"אדוני אתה לא מבין עברית? אמרתי שלא עכשיו רד מן האוטובוס אתה מעכב את התור"

ידעתי שהוא לא באמת עושה את שדי חמד אלא רק את עתיר ידע ורציתי להגיד לו את זה, באמת שרציתי אבל לא ידעתי כיצד.

האוטובוס החל לנסוע ואני המשכתי לבהות באיש עם החולצה הורודה עומד באמצע התחנה המרכזית מיואש מבולבל ומתוסכל, ראיתי שאיזו מישהי שזרה לו ניגשת אליו, מנסה להסביר לו אך ידעתי שזו יכלה להיות אני.

רגע לפני שירדתי מהאוטובוס אל התחנה שלי שאלתי את הנהג

"תגיד אתה עושה גם את עתיר ידע בשעה הזו?"

"לא.. איזה? בשעה כזו? למה לי?"

ניסתי לפייס את עצמי בידיעה שגם ככה לא יכולתי לעזור לו אבל זה לא עזר, האיש הזה כנראה לא זוכר אותי וגם לא היה זוכר אותי חמש שניות לאחר שפגש אותי, אבל אני לעולם לא אשכח אותו..

 למה? כי אנשים כאלה אלו אנשים שנחרטים בזיכרון.



הערת הכותבת (; :מכאן כבר פחות קריטי שתקראו.. זה רק איך שהגעתי לכתוב את זה...

המקרה הזה קרה לפני שנתיים, ואני בטוחה שלכל אחד יש את האיש הזה.. האיש הזה שלא יוצא לך מהראש, זה לא חייב להיות מפגר, זה בדרך כלל גם קבצן או הומלס... אבל למה אני מספרת לכם את זה? הרי ברור שיש סיבה ואני לא סתם אומרת דברים כאן...

היום יותר מכל יום רגיל נתקלתי במפגרים, ומשהו קרא לי לכתוב את זה...

זה התחיל היום בשיעור ספורט, קראתי לחברה שלי מפגרת, ואז חברה אחרת שלי מ"כנפיים של קרמבו" מי שמכיר ומי שלא שיישאל אותי על זה כי זה חבל לא להכיר את זה אמרה לי "רגב אל תקראי לילדים מפגרים בבקשה, אני יודעת שזה הרגל.. תשדלי"

"כן.. את צודקת מצטערת.." אמרתי לה וסיפרתי לה על בן דודי, גם הבן דוד שלי מפגר ואני לא מתביישת בכך, בעבר התביישתי ואני מתביישת בכך שהתביישתי...

אחר כך היו לי שעתיים חלון כי התבטל פיסיקה, בלית ברירה הלכתי אל הספרייה, ראיתי שם את ידיד שלי מכין שיעורי בית ומכיוון שלי לא היו שיעורי בית החלטתי לעשות את מה שנראה לי לנכון לעשות בספרייה- לקרוא ספר, חיפשתי ספר שאני יוכל לקרוא ולדעת שזה זה, ספר שלא אוכל להפסיק לקרוא.. מצאתי את "מה אם היו אומרים לך" בהתחלה חשבתי שזה ספר פילוספי, כמו שאני אוהבת מן המדריך לטרמפיסט בגלאקיסה שכזה... רק פחות מוכר, לא הייתי צריכה יותר מלקרוא את ההקדמה על מנת להבין שטעיתי, ובגדול, למעשה זה היה ספר על אמא לילד אוטיסט, ולא רק שהיה לי קל להפסיק לקרוא אלא הסיבה הייתה סיבה נעלת אפילו יותר- לברר פרטים על הספר, על הסופרת, ועל מה שבינהם, זה נחשב לדעתי ספר טוב.

לאחר מכן היום בערך בחמש כשהייתי בדרכי מהמורה לאנגלית התחלתי ללכת בשביל השחור, דרך קיצור שמחברת בין שני הישובים שלנו, לא הספקתי ללכת צעד וכבר רוכב אופניים צעק לעבריי "היי היי תעצרי!" בהתחלה חשבתי שהוא עיוור, מבטו היה למעלה ולא היה נראה כאילו הוא רואה אותי, אבל אם אתם מספיק נבונים בטח הצלחתם להבין שהוא היה אוטיסט, "אני לא מכיר אותך מהמרכז?" הוא שאל "לא נראלי" אמרתי מפוחדת במקצת- כרגיל. "איזה מרכז?"

"המרכז של כנפיים של קרמבו" הוא אמר בקול של מובן מאליו.

"לא.." אמרתי "מצטערת" ובלי שאספיק להמשיך את המשפט הוא ישר נסע, הוא בטח לא זוכר אותי, הוא רגיל, אבל אני לא הפסקתי לחשוב עליו לאורך כל הדרך הביתה עד עכשיו..

למה? כי אנשים כאלה אלו אנשים שנחרטים בזיכרון.

1 תגובות
אני בסדר... באמת שאני בסדר..
19/11/2014 21:38
דניאל
אוופ אבל מצי יגיע כבר הבנאדם שיבין שאני סתם זיוף של אושר?! מתי יגיע הבנאדם שיבין שכל החיוך שלי והמבטים השמחים שלי הם סתם תוצאה מפסימיות ודיכאון מודחק?! מתי יגיע כבר הבנאדם שכשאני אגיד ״סתם אין לי כח לדבר עם אנשים״ ישמע ״תדברו איתי ומהר גי אחרת אני לא יחזיק מעמד״ מצי יגיע בנאדם שישים זין על השמחה שלי.. שיבין שאני לשוט בנאדם דיכאוני ופסימי בנאדם שיבין שכשאני נכנסת לחדר ע חיוך ולא יוצאת זה ה הפסקתי לחייך? בנאדם שכשאני אביט בו הוא יסתכל עליי, על כולי, לא על במישהי הזאת שהמצאתי שבטח כבר דברתי עלייה מספיק... מתי אני יוכל למצא מישהו שאנ יוכל לדבר איתו על המוות ועל התאבדות ועל כל הדברים האלה שאני חושבת עליהם בסתר מבלי שהוא יהיה בשוק שהילדה שלא מצליחה לא לחייך לשלוש שניות חושבת על התאבדותת.. פשוט נמאס לי להתרחק מעצמי.. אפילו אני לא יכולה להיות הבנאדם הזה.. מה אני מבקשת מאחרים?! עזבו. פשוט עזבו אותי.. יהיה בסדר
3 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 5 6 7 8 9 ... 20 21 הבא »
חיפוש
ארכיון
רוגע

עם דברים כאלה אני יכולה לחרפן אנשים.. כולם לחוצים תמיד ומודאגים, אבל אני לא זוכרת את עצמי דואגת, כאילו אני תמיד דואגת למה יקרה אחר כך אבל חוץ מזה אני יודעת שהכל יסתדר.. כי ככה זה אצלי.. הכל תמיד מסתדר. כי אי אפשר שזה אהיה אחרת.. אין סיטואציה כזו..

פעם אחת קרה לי, משהו שולי קטן ולא חשוב לא היה לי איך להגיע למופע של חברות שלי, אבל הייתי שאננה מדי הייתי בטוחה שכמו תמיד הכל יסתדר, אבל לא, בסוף לא הלכתי למופע.
תליתי את הכרטיס על הלוח שהם וחיכיתי, חיכתי לסרטים שאני אראה, להופעות אחרות, לקבלות מאוטובוס, חיכיתי לדברים שכן יסתדרו, והם הגיעו, יש לי את הכרטיס עדיין על הלוח קבור בין המום כרטיסים אחרים אבל הוא עדיין שם, להוכיח וגם להזכיר לעצמי- שרק הרוב מסתדר
קרבי

את הצד הזה בעצמי קצת קשה לי להסביר.
אני אהיה בקרבי,
לא אני לא רוצה להיות בקרבי אני רוצה
אבל אני לא אומרת שאני רוצה,
אם אני אגיד שאני רוצה להיות
זה אומר שיש ספק אם אני אהיה או לא אהיה,
ואני אהיה בקרבי,

מדינת ישראל חשובה לי בצורה שאין לי מושג איך להסביר,
זה התחיל כמה שבועות לפני שסבא שלי נפטר
בדיוק גמרתי את העבודת שורשים עליו,
למדתי על מה הוא היה
העבודה מוצגת עכשיו בבית התפוצות
ובאתר של הקיבוץ שבו הוא גדל.

סבא שלי היה לוחם בפלמ"ח
והעביר לי את הכחול לבן שבדמו.
ובכל פעם שאני מדברת
או חושבת על ארץ ישראל
אני מתמלאת גאווה.
אני גאה להיות חלק ממדינת ישראל,
אני גאה להיות נכדה של סבא שלי,
אני גאה בלשמוע על סיפורי ההעלייה של סבתא שלי,
אני גאה בלחשוב על השירות של אמא שלי
ואני גאה מורשת שאבא שלי השאיר לי,
בכל פעם ששיר התקווה מתנגד וכולם עומדים אני שרה אותו עם ראש מורם עם חיוך גדול "להיות עם חופשי בארצנו" צריך יותר מזה?

אני גאה באץ ישראל,
ואני גאה במורשת של העם היהודי
ואני לא מתכוונת לוותר על זה,
לכן אני אהיה בקרבי.